כה אמרה ורדה רזיאל ז'אקונט
זכיתי לשמוע אותה ברדיו למשך כשנה, בתחילה זה היה חדש לי ונחה עלי רוח הליברליות והשיחרור מדיעות קדומות והסכמתי לכל מילה של הכהנת הגדולה, ואמרתי לעצמי חבל על כל רגע שאני לוקח לוקח תרופות נוגדי דיכאון ואו ממריצים למיניהם, למה לא להשביח את היומיום שלי? עבר מספיק זמן מאז, בו התעניינתי איכשהוא בנושא והבנתי שהעסק לא פשוט כלל, אמנם התרופות הללו אינם פוגעים במיידי אך קלות הדעת בנטילתן, בדגש על מקרים קלים - לא קליניים כדיכאון קל או עצבנות נשלטת, עלולה להזיק יותר מאשר להועיל , לדוגמא, הסתכלתם פעם על עלון המצורף לתרופה? כשאי שתשימו לב לכך לב שפרוזק מוריד את החשק המיני בין היתר ויש שם אלף אזהרות למניעת התאבדות מה שלא ראיתי במרשם המוקסיפן משום מה. בנוסף, נקודה שעמדו עליה בפורומים שונים, בעיה שהיא פילוסופית ביסודה אך לא ניתן להתעלם ממנה גם למי שלא מתעניין בפיסלוסופיה, הטענה בכללותה היא שהאדם נבנה מחויותיו לאורך כל ימי חייו, לטוב ולרע, זה מה שמחשל אותו זה מה שיוצר את העומק של אנשים מבוגרים וחכמים, התרופות הללו מאפשרות לאדם לברוח מגורלו בקלות ולא לחוות באמת את הדברים שהוא עובר אותם, תסתכלו על כך ככביש ארוך שבנוי כולו ממעקפים, תניחו את בעיית המימון בצד ותחשבו היכן אתם מרגישים יותר בטוחים בככביש שבנוי על הקרקע או במעקפים מפותלים וארוכים?.