יסורי מצפון
את בחברה טובה מאד. לכולנו [טוב, רובנו הגדול] יש חשבון עם הורינו. החשבון הוא בעיקר עם ההורה שכשהיינו קטנים בחרנו לחכות אותו כבחירה אינטואיטיבית להישרדות טובה יותר [כפי שראינו אז...] ככה שטחי. אני מנחש שאמך החדירה בך לאורך שנים את התחושה שאת לא בסדר. את כנראה תקועה בתחושה הזו. [שהמאפיין שלה הוא "יסורי מצפון" והגרוע... שאת מסכימה איתה.] זהו דפוס מעגלי שכמעט אי אפשר להשתחרר ממנו. כשאנחנו קטנים, חסרי אונים ותלויים לחלוטין בהורה, ההורה הוא אלוהים. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים שמי שחשבנו שהוא הכל... הוא לא. אנחנו חווים בגידה, נטישה, זייוף, התנשאות ועוד ועוד. [עבדו עלינו]. את החוויות האלה [מאז] אנחנו חיים כל חיינו. רובנו מורדים בהורים. [בד"כ גיל ההתבגרות]. זהו תהליך בריא מאין כמוהו בו ילד מתבגר שובר את הכלים, חושף את אזלת היד של הוריו ומנסה לפרוק את המטען המצטבר במשך השנים. רובנו לא מעזים ללכת עד הסוף וחיים עם השאריות. אלה שעדיין שימרו קשר תלותי עם ההורה [או מה שיותר נפוץ, בחרו בבנזוג שמזכיר את ההורה וממשיכים לשחזר] אפילו צוברים מטענים נוספים. הדרך הנכונה והפשוטה יחסית זה לפתוח את כל החשבונות, לשים על השולחן הכל, לדבר את זה, לבכות ולצרוח, להגיע לפורקן וגם להגיע אולי, לחמלה וסליחה המיוחלים. הדרך הזאת אינה מעשית לרובנו. ההורה עצמו [שגם הוא היה פעם ילד] לרב לא ישתף פעולה. זה ידרוש ממנו לבטל את כל פועלו ולערער את יסודות חייו. רק מיעוט זעום יסכים להתמודד עם זה. יש דרכים עוקפות ומסורבלות יותר. [ויש מגוון גדול של סדנאות וכאלה שחלקם עשויים לעזור]. אבל לא רק. כל אחד ודרכו. בכל מקרה זו דרך כואבת, מיוסרת, נחושה וארוכה [עם פרס גדול בקצה]. היתר יתבוססו בשלולית על המוות. והילדים של פעם הם ההורים של היום.
