ימים ראשונים בתיכון.

[נועם@בת]

תוליקי מתוקה שלי, זה כל כך טבעי

שזה כמעט טריוויאלי. כל החיים למדנו שאבא ואמא נכנסים למיטה ויוצא מזה ילד. כל מה שהיינו צריכות זה למצוא את האיש המתאים, להכנס תחת חופה וקידושין- וקדימה, כל העולם לפנינו. ההתמודדות עם אי הפוריות, היא כמו בצרות אחרות בחיים. עליך להודות שיש בעיה, להודות שאת פחות. להזהר מלהכנס להשוואות ולהזהר מלהגיד שאת שווה פחות. זה הגבול הדק שלוקח הרבה זמן והרבה אהבה עצמית לראות אותו ולא לעבור אותו. בהתחלה זה "פשוט" כי זה לא ממש בעיה. זה עיכוב, זה יכול לקרות, זה משהו שיעלם מחר בבוקר כשנקיץ מהשינה. כל כך לא משנה מה חומרת הבעיה. לא משנה בני כמה אנחנו וכמה זמן אנחנו מנסים. לי לקח מעל שנתים עד שטרחתי ופניתי לרופא (ואני נישאתי בגיל 35). ואם לא האחיות הקטנות ההיסטריות שלי, הייתי מחכה עוד שנה לפחות. כי ממש לא נראה לי להודות שיש לי בעיה. שכל צצקע מצויה נכנסת להריון וקוראת לזה פנצ´ר, ואני שכל כך חיכיתי, שמצאתי את גבר החלומות שלי צריכה את הרופא שיעזור לי בזה. גם המעבר לIVF היה נורא מפחיד. אני לא זוכרת מי הסבירה לי אז שחלק מהפחד הוא החשש שאם השלב הזה לא יצליח, אז אין ארטילריה כבדה יותר. גם היום, אחרי שנה של הפסקה, אחרי שנים של נסיונות, אני תופסת את עצמי מהרהרת אם אני באמת רוצה להיות אמא, אם זה שווה את כל המאמץ. אם בכלל אהיה אמא טובה ולא אדפוק לילדים שלי את כל החיים. זה חלק מהענין. כמו שמרב אמרה, התקופה המתארכת שלפני ההריון מעלה חששות וספקות שבדרך כלל עולים רק במהלך ההריון. ודבר נוסף- זה חומות ההגנה שלנו. כמה זמן אפשר להיות חשופים ללא עור, לרצות את הדבר הכי נחזק בעולם ולהכשל שוב ושוב. צריך איכשהו להתגונן. וחלק מההתגוננות זה הטלת ספק ברצון שלנו להיות אמהות. זה לא שצריך להיות נטולי ספקות, רק שהפחדים והחששות כל כך גדולים שיותר קל להתמודד איתם כשהם מחופשים לפחדים אחרים. אני לא אומרת לך שתתפסי את עצמך ותרגישי אחרת. כל מה שאת מרגישה טבעי, ונכון ובא מתוכך. זה רק לא הכל. יש בתוכך עוד הרבה רצונות ופחדים וחששות והעדפות שאת מזיזה הצידה כדי להיות מסוגל לעבור בשלום את תקופת הביניים הזאת. הכי הזדהיתי עם זה שתהית מה תרגישי כשתגיע תשובה חיובית. זה מה שמטריד אותי שנים. לפעמים נדמה לי שאמות מפחד, לפעמים שאהיה אדישה, ולפעמים אני חושבת שאהיה מספיק חזקה כדי לצרוח משמחה עד לב השמים. בואי נקווה חתוליק שלי- שבקרוב תדעי מה בדיוק תרגישי

נועם

 

[תוליק]

../images/Emo39.gif../images/Emo142.gif../images/Emo141.gif../images/Emo20.gif

אני שולחת לך את זר הפרחים הזה, כי אין לי מילים. (טוב בעצם יש לי

... הנה כמה מהם) את יודעת מה עלה לי כשקראתי מה שכתבת? לא יכול להיות! לא נועם! נועם כל כך בטוחה בדרך שלה, כל כך חזקה, תמיד היא מעודדת ועם המילה הנכונה. זה לא שלא תיארתי לעצמי שגם לך , כמו לכולם, יש נקודות שבירה לפעמים (יש לך נכון?

) אבל נראה לי שזה שכתבת שגם את מרגישה כמוני מבחינת הפחד איך אגיב לתשובה החיובית איכשהו נותן לזה גושפנקא של "אני נורמלית". ובעצם זו הסיבה שכתבתי את ההודעה מהתחלה... לראות האם הרגשות הללו הם רק שלי או שיש עוד שמרגישות ככה. וזה מדהים לראות עד כמה זה נורמלי להרגיש ולחוש אותם. ואיך מגוון כל כך רחב של אנשים - ענה פחות או יותר אותו דבר - שיש ספקות וחששות וחוסר ידיעה וכל אלו באים עם התחושה הקמאית הזו, הפשוטה של אני רוצה ילד. ואני אקבל אותו. אני מקווה שנוכל בקרוב להחליף חוויות על ההרגשה שחשנו כשהודיעו לנו שזהו, אי אפשר להמשיך בטיפולים.

 

[עוגית מזל]

לא קלה היא לא קלה דרכנו....

ואולי לא הדרך שאנחנו עושות היא שגורמת לכל הכאב והעצב (כי אם צריך אז צריך)... אלא ההבנה הכואבת שאף אחד לא מחכה לנו ...שמסביב העולם ממשיך במסעו מבלי להתחשב בזמן שלנו, ברצון שלנו. המחשבה שהכי כואבת לי, זה לשמוע שמישהי שלא רצתה ילדים ושהתחתנה הרבה אחריי כבר בהיריון... הקלות הבלתי נסבלת ש"היא" מקבלת את מה שאני הכי רוצה בעולם הורגת אותי! ואז אני נשארת עם השאלות הקשות : למה דווקא היא ? מה היא טובה ממני ? והאם זה בגלל שעדיין לא הוכחתי למישהו שם בשמיים שאהיה אמא טובה ?.. אני בטח נשמעת קנאית חולנית (מה שבדרך כלל לא נכון), אבל היה יותר פשוט אם הייתי יודעת שהמשחק הוגן ושמי שמתחיל ראשון במירוץ גם יסיים אותו קודם ..... תתחזקי תוליק. כולנו כאן איתך עם אותם לבטים... אני מתנחמת בעובדה שבסוף זה יצליח לנו. זה חייב להצליח (ככה אני מאמינה)... ואת יודעת מה, מעניין אותי לדעת (על עצמי) אם בסוף המירוץ, אחרי שאלד ואהיה אמא לאיזה 3 ילדים.. האם גם אז אזכור את הימים העצובים האלה, שרק ייחלתי לבואם של ילדיי....

 

[תוליק]

זו לא קנאה חולנית!!!

זו תחושה שכל אחת פה בפורום תאמר לך שהיא חשה אותה ברמות כאלו או אחרות. תלוי במצב רוח במה שעבר עליה באותו יום וברמת ההורמונים. ואת יודעת מה? אני חושבת שאני לא אשכח את הימים הללו. אבל הימים הקשים והזיכרון שלהם רק יגרמו לי להעריך את הילדים שלי יותר, יגרמו לי להתיחס אליהם כאל מתנה שקיבלתי שלעולם לא תהיה מובנת מאליה לעולם, אבל לעולם אני לא אומר "אוף, הילד הזה עולה לי על העצבים" (אולי כן אומר את זה בעצם, אבל זה חלק מלהיות אמא) החשוב הוא שהשדר שהילד שלי יקבל הוא שהוא יקר מפז, יותר מאשר אצל אמהות אחרות דווקא בגלל שהתאמצתי וחיכיתי כל כך לבואו.

 

[פונצית]

זה לא סותר|

להיות מרוצה מזה שעלית כיתה ובו בזמן לא לרצות להיות שם. זה הכי נורמלי בעולם. הרי אף אחת מאיתנו לא רוצה "להיות שם" אבל בגלל שאנחנו כבר "שם" וזו עובדה אנחנו שמחות על כל צעד לקראת ההריון הנכסף. ההכרה בעובדה שמשהו אצלנו לא כשורה ועוד להודות בכך קבל עם ועדה הוא לא פשוט. וזה לא משנה אם הבעיה אצלך או אצל בעלך,תאמיני לי זה כואב באותה מידה. גם אם חלילה היתה הבעיה אצל האיש לא היה לך קל להודות שיש בעיה באותה מידה. צריך שניים לטנגו

. אני לא מאמינה שיש מישהי שנולדת בלי הרצון והצורך להיות אם. הרי זה חלק מהקיום שלנו. האיסטינקט האימהי טבוע בנו משחר ילדותנו,עוד כששיחקנו בבובות

. אז תוציאי לך את השטויות האלו מהראש. המטרה מפתה. מפתה מאד אפילו, רק שלפעמים אנחנו מפספסות אותה בין הריצות הדמעות והזריקות. תפרגני לעצמך יום-יומיים (או כמה שצריך) להתפנק ולהרגע,זה מגיע לך. חיבוק

חיבוק| פונצית.

 

[אופה3]

לתוליק היקרה, קודם כל אני לא מרשה

לך לאגיד, אולי לא אתפקד כאימא טובה, אולי לא מגיע לך להיות אימא, לכולם מגיע, וגם לך, במיוחד לנו שעוברות את שבעת מדורי הגיהנום, אין כזה דבר, כולנו יגיע, עוד מעט, ואם את מרגישה, שכל המירוץ הזה מוציא ממך את החשק להיות אימא, אז אולי את עדיין לא בשלה מספיק, ואולי כל הלחץ מסביב באמת משפיע עליך, אני מציעה לך תוליק, להכנס למקלחת חמה, להרגע, למרוח את הגוף בקרם, לתת לעצמך מנוחה מכל העולם, תהיי לבד בבית, שימי מוזיקה מרגיעה ושקטה, ותשכבי במיטה עם עינים עצומות, ותחשבי טוב טוב, תחפרי בתוך נפשך ונשמתך, ותחליטי מה את רוצה והאם את מוכנה להיות אימא, ואל תשללי את עצמך, ותגידי אני לא אהיה אימא טובה וכאלה, אלא פשוט תחשבי לאט לאט על כל הדברים, בלי לחץ, ואם את לא יכולה אז תשבי מול המחשב, ותקלידי את כל מה שעל ליבך, פשוט מאוד תפרקי את הכל, בלי לעשות חשבון, ואחר כך, פשוט מאוד תקראי את כל מה שכתבת, ואז תביני טוב מאוד מי את כי את בחורה עשר, את נשמה טהורה, ומגיע לך להיות אימא ואת תהיי האימא הכי טובה בעולם, כי את עוברת את מסכת היסורים למען הילד, ואת תערכי את הילד שלך, יותר מכל אישה בעולם, שהיריון מגיעה לה כמו אויר לנשימה, אז תביני כמה סבל עברת על מנת להביא לעולם ילדים, ותאמיני לי שאת לא תסמני עוד וי על ההיריון, אלא תסמני וי גדול, על כל הסבל, ועל האוצר שקיבלת, כי משהו יותר טוב ויותר טהור מזה לא קיים בכל העולם, הילד שלך, בשר מבשרך, דמו מדמך, אין משהו יותר מזה, ואת ראויה, אלף פעמים להיות אימא, אין אף אחד שיותר טוב ממך, לכולם מגיע וגם לך תתעודדי יקירתי, ורגשותיך הם נורמליות לחלוטין, זה קורה לכולם, אפילו גם לי אז אני איתך שולחת חיבוקים ונשיקות,וחוץ מזה עוד 9 יום יום הולדת, אז יאללה תחשבי על דברים חיובים באהבה בקי

 

[תוליק]

תודה, אבל אין לי את הפריבילגיה

של לשבת ולעשות חושבים. א. בגלל שהאיש שלי מאוד רוצה תינוק, והוא חיכה לי כמעט שנתיים כשאמרתי לו בוא נחכה זה יבוא באופן טבעי, ודחינו את הטיפולים שוב ושוב. ב. בגלל שאני כבר יודעת שעמוק בלב אני רוצה תינוק. זה רק החששות שמטות אותי מהמסלול מדי פעם. תודה על האיחולים, ועל החיבוקים, ואני אשתדל לאמץ את הצעתך - ולחשוב חיובי.

 

[רומי 007]

ההירהורים שאת מעלה מגיעים בכל מני

שלבים. יש בנות שמלכתחילה מוקפצות לשלב יותר מתקדם ויש כאלה (כמוני) שכנראה נדונו לעבור את כל המסלול, לאט לאט, כל פעם מגלות נדבך חדש של סיפור הפוריות שלהן. אני מקווה שאת תיעצרי הרחק הרחק מאיפה שאני נמצאת היום ושלא תאלצי להעפיל יותר מדי בפיסגת ההר הזה. אבל הדרך רצופה הרבה מאוד גילויים על עצמך ועל הסביבה שלך, על הזוגיות, על מי חבר שלך ומי לא - אין מה לומר - מעניין לנו. כרגיל, כל שלב מעבר או "קפיצת מדרגה" יכול להוות קרקע נוחה למחשבות, לאיזה מיני -דיכאון, לעצירה והתפלספות על שאלות נפשיות ופיזיולוגיות. אבל אני מוכרחה לומר לך שזה יכול לקרות גם סתם כך OUT OF THE BLUE כשאת בכלל לא מתכוננת לזה. לכן - אסור להפסיק עם מה שעושים בחיים הרגילים - עבודה, חברים, משפחה, צריך לשמן את הזוגיות ולפנק את עצמכם כי השחיקה הנפשית גדולה ואף פעם לא יודעים ביוק מתי סוף הדרך. אנשים שונים גם מגיבים אחרת. לא מזמן כתבתי כאן באיזה דאון יצאתי מהרופא שהלכנו אליו פרטי ובעלי (לא יודעת, אולי הוא מעמיד פנים) עושה רושם שיצא נורא מעודד. אז דברי קצת עם בנזוגך, אולי הוא רואה את הדברים אחרת ויכול קצת לעודד ולשנות את כיוון החשיבה שלך. אבל דבר אחד בטוח - גם אם לפעמים מהרהרים בכדאיות הדרך, אין לנו שום ספק בכדאיות המטרה.

 

[תוליק]

בונדית,

באמת בן הזוג זה המרשם הטוב ביותר להעלות את מצב הרוח. הוא תמיד יודע מה לומר ותמיד מעודד. ביחוד מאז שאנחנו אצל רופא פרטי ש- מפליא אך נכון- ממש מטפל בנו. בקיצור, אני לא נגד מחשבות, ואני מסכימה מאוד בקשר לפינוק הזוגיות, ואת יודעת מה? החלטתי גם לעשות משו´ בקשר לזה... יש רעיונות מקוריים?

 

[שמש קטנה]

ובתיכון רצית להיות?

קודם כל טוב לראות שאתם מתקדמים. (ומנוגון-מזריקים לאט לאט לאט, ואז זה מורגש פחות). המחשבות? אין הרבה מה לעשות איתן, זה סימפטום של טיפולים. לא נראה לי שאת מיואשת, נראה לי שאת משלימה עם התקופה שאת צריכה לעבור עכשיו-וזו לא תקופה מלהיבה במיוחד (ההשלמה הזאת היא תהליך נפשי שמלווה במחשבות, אני צריכה להסביר לך את זה?) כנראה שהצבת לעצמך מטרה שנראתה מאוד רחוקה-להתחיל בטיפולים רציניים יותר מאיקקלומין (עם כל הכבוד לאיקקלומין), ואחרי שהשגת אותה יש איזושהיא ירידה. המרוץ קשה, ואת מתחילה להבין את הקושי הזה בימים אלה ממש. אבל- כשיבוא היום הגדול (שרק מתקרב מעכשיו) את תשמחי ועוד איך, תוליק. אין ספק בכלל. (אבל אל תאמיני ששוכחים הכל).

 

[matan10]

נושא למחשבה

תוליק, שאלה היפוטטית : אם נגיד היתה לך בעיה אחרת (לא בעיית פוריות) האם זה היה עושה אותך בן אדם פחות טוב? בטח שלא. אז במה הבעיה הזאת שונה מבעיות אחרות ????? החיים מעמידים בפנינו אתגרים שלא תמיד אנו בוחרים אותם, והקושי הוא הרבה פעמים כמו שכתבת לכבוש את הפסגה הבאה שלא רואים את האופק. זה מוציא מאיתנו את כל הכוחות הטובים שיש לנו, עד טיפות העקשנות האחרונות שיש לנו ועוד קצת ..

אבל כמו בן אדם שנגיד אין לו רגל ואחרי שהוא כובש הר יש לו תחושה עילאית של סיפוק שרק מעטים יודעים בכמה זיעה ודמעות זה עלה לו , אותו הדבר אצלנו , דמעות האושר שעוד יבואו יהיה להם טעם עשיר ומיוחד מאין כמוהו מחזקת אותך מתן

 

[תוליק]

תשובה לשאלה ההיפוטית

הבעיה הזו שונה משאלות אחרות כי אם למשל היתי רוצה להתגייס למשטרה (סתם דוגמא)ולא היתי מתקבלת היתי אומרת נו, מילא כנראה שאני לא מספיק טובה. אום היתי רוצה להיות רופאה והייתי נופלת בראיון היתי אומרת נו, כנראה שאני לא מתאימה. ופה אני לא מוכנה לקבל תשובה שאולי אני לא מספיק טובה או לא מתאימה להיות אמא - למרות שכפי שכתבתי זה מנקר כל הזמן. תודה בכל אופן על החיזוקים.

 

[matan10]

כן ולא..

אולי לא הבהרתי את עצמי עד הסוף... אם ניקח את הדוגמא שלך להיות שוטרת אם זה היה ממש ממש חשוב לך כבר היית עושה שמיניות באוויר כדי להתגייס למשטרה .. זה כל העניין סדר עדיפות בחיים ולא האי-יכולת .. השאלות שאת שואלת הן כ"כ טבעיות אבל העובדה שאנחנו ממשיכות להתעקש אומרת את התשובה מתן

 

[גרנולית]

דרך אגב../images/Emo57.gif

אני ביקשתי מהרופא שלי שלא יכתוב לי על ההפניות infurtilty femail כי זה גורם לי להרגיש עוד יותר רע בהתחלה הוא היה קצת המום אבל הסכים לשתף פעולה ועכשיו כתוב לי בהפניה רק femail. (את השאר הוא מחק בעט שחור-אבל ניתן פשוט לכתוב את ההפניה בכתב יד ואז לא צריך לציין את כל הפרטים הבלתי נעימים האלה) בהצלחה