ימים ראשונים בתיכון.
אחרי חצי שנה של איקקלומין קיבלתי את מבוקשי וסוף סוף "עלינו כיתה" ואני מקבלת מנוגן. קיבלתי כבר 3 זריקות והטוסיק שלי שמורגש עכשיו יותר מתמיד, מעורר אותי לחשוב. אז אולי מה שתשמעו עכשיו זה ההורמונים - אבל אולי זה משהו פנימי שצריך להתיחס אליו. אני זוכרת, זה היה קצת לפני ראש השנה כשהאיש שלי בא אלי ואמר לי שזהו, צריך לפנות למומחה פוריות שיטפל בנו כמו שצריך. אני לא רציתי. כל הזמן אמרתי ש"לי אין שום בעיה". הכאב בלראות על תוצאות בדיקות או הפניות את צמד המילים "infurltilty femail" היה גדול, גדול מידי. עכשיו אני נזכרת עד כמה היה לי קשה לקחת את האיקקלומין, לא בגלל הקושי לקחת 3 כדורים ביום או בגלל ההלם שבלגלות מהו US וגינלי ולמרות שזו תרופה מינורית ורק הצעד הראשון (כך התברר לי ) לי זה היה נראה סוף העולם. אני לא פוריה? אני?! וגם עכשיו, המעבר זריקות מהמם אותי, ההתקדמות היא שמדהימה ומפתיעה אותי כל פעם מחדש. זה והכאב שנובע מהצורך להודות שמשהו אצלי לא בסדר (היינו נשואים אז שנתיים - וכבר אי אפשר לומר ש"זה יעבור מעצמו"). האם אני לא אישה מספיק? אולי לא מגיע לילהיות אמא? אולי זה הטבע/אלוקים/כוח עליון שמונע ממני להיות בהריון כי לא אתפקד כאמא טובה… אולי עדיף לילדים שלי שלא יוולדו... עליתי כיתה. ובמקום להיות מרוצה שאני מטפלת בעצמי, אני מרגישה כאליו זה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו. אני מוצאת עצמי חושבת - ממש לפני שהמחט נכנסת- למה לי כל זה? אני בכלל רוצה להיות אמא? אולי אני לא באמת רוצה והכל נובע מהלחץ של המשפחה ומהרצון העז כל כך של האיש שלי להיות אב. ואתן יודעות מה? אותו דבר הרגשתי כשלקחתי איקקלומין. אני חושבת, האם כל המרוץ הזה לאימהות מוציא את כל הכיף? האם כשאגלה סוף סוף שאני בהריון אשמח באמת או שפשוט אסמן וי על עוד מטרה שהשגתי בחיי? כי , לומר לכן את האמת, כרגע אני לא מצליחה לדמיין את עצמי צוהלת כשתגיע ההודעה על הבטא. כולם אומרים שכשזה יבוא, אני אשכח הכל. אבל העכשיו…העכשיו הוא שמציק לי. זה נורמלי בכלל להרגיש ככה? יש עוד שמרגישות שהמעבר הזה לטיפולים "רציניים" (וזה לא משנה אם זה להתחיל לקחת איקקלומין, זריקות, הזרעה או IVF ) אחרי הצהלה הראשונית של "או.קי סוף סוף עושים משהו כדי להגיע למטרה הנכספת" מרוקן גם אותן. כי אולי במהלך המרוץ - מתיאשים ומגלים שהמטרה כבר לא כל כך מפתה.
אחרי חצי שנה של איקקלומין קיבלתי את מבוקשי וסוף סוף "עלינו כיתה" ואני מקבלת מנוגן. קיבלתי כבר 3 זריקות והטוסיק שלי שמורגש עכשיו יותר מתמיד, מעורר אותי לחשוב. אז אולי מה שתשמעו עכשיו זה ההורמונים - אבל אולי זה משהו פנימי שצריך להתיחס אליו. אני זוכרת, זה היה קצת לפני ראש השנה כשהאיש שלי בא אלי ואמר לי שזהו, צריך לפנות למומחה פוריות שיטפל בנו כמו שצריך. אני לא רציתי. כל הזמן אמרתי ש"לי אין שום בעיה". הכאב בלראות על תוצאות בדיקות או הפניות את צמד המילים "infurltilty femail" היה גדול, גדול מידי. עכשיו אני נזכרת עד כמה היה לי קשה לקחת את האיקקלומין, לא בגלל הקושי לקחת 3 כדורים ביום או בגלל ההלם שבלגלות מהו US וגינלי ולמרות שזו תרופה מינורית ורק הצעד הראשון (כך התברר לי ) לי זה היה נראה סוף העולם. אני לא פוריה? אני?! וגם עכשיו, המעבר זריקות מהמם אותי, ההתקדמות היא שמדהימה ומפתיעה אותי כל פעם מחדש. זה והכאב שנובע מהצורך להודות שמשהו אצלי לא בסדר (היינו נשואים אז שנתיים - וכבר אי אפשר לומר ש"זה יעבור מעצמו"). האם אני לא אישה מספיק? אולי לא מגיע לילהיות אמא? אולי זה הטבע/אלוקים/כוח עליון שמונע ממני להיות בהריון כי לא אתפקד כאמא טובה… אולי עדיף לילדים שלי שלא יוולדו... עליתי כיתה. ובמקום להיות מרוצה שאני מטפלת בעצמי, אני מרגישה כאליו זה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו. אני מוצאת עצמי חושבת - ממש לפני שהמחט נכנסת- למה לי כל זה? אני בכלל רוצה להיות אמא? אולי אני לא באמת רוצה והכל נובע מהלחץ של המשפחה ומהרצון העז כל כך של האיש שלי להיות אב. ואתן יודעות מה? אותו דבר הרגשתי כשלקחתי איקקלומין. אני חושבת, האם כל המרוץ הזה לאימהות מוציא את כל הכיף? האם כשאגלה סוף סוף שאני בהריון אשמח באמת או שפשוט אסמן וי על עוד מטרה שהשגתי בחיי? כי , לומר לכן את האמת, כרגע אני לא מצליחה לדמיין את עצמי צוהלת כשתגיע ההודעה על הבטא. כולם אומרים שכשזה יבוא, אני אשכח הכל. אבל העכשיו…העכשיו הוא שמציק לי. זה נורמלי בכלל להרגיש ככה? יש עוד שמרגישות שהמעבר הזה לטיפולים "רציניים" (וזה לא משנה אם זה להתחיל לקחת איקקלומין, זריקות, הזרעה או IVF ) אחרי הצהלה הראשונית של "או.קי סוף סוף עושים משהו כדי להגיע למטרה הנכספת" מרוקן גם אותן. כי אולי במהלך המרוץ - מתיאשים ומגלים שהמטרה כבר לא כל כך מפתה.
