ימים קשים.
שלום לכולם. בעקבות לילה קשה מאוד החלטתי לנסות ולשפוך את ליבי כאן מול דמויותיכם הווירטואליות. (כאילו שזה מהווה תחליף לחיים האמיתיים). מצבי הוא מורכב לאין שיעור, ואין זה השעה והמקום והיכולת לספר את סיפור חיי הארוך והמייגע. אני בן 24. אני גר בבית הוריי. מנסה להתמודד עם הזדקנותם של הוריי. עם מצבו הנוראי של אחי הקטן שגדל בדיוק כמו שאני גדלתי. בית מלא עצבות, עצבים, חוסר שמחה. כאב. אין לי שום אפשרות לתאר את רמת הכאב שאני מרגיש כרגע. התהליכים שעברתי בחיי הקצרים כביכול, הם תהליכים ארוכים ומייגעים שבסופו של דבר הצלחתי להתקדם במקצת. יש לי חלומות. יש לי תקוות. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק בחיים. אבל זה כל כך קשה. אינני מסוגל להתעסק בעצמי. כל הזמן אני טרוד על הוריי, מה יהיה איתם. אני דואג לאחי הקטן. לא מסוגל לקבל קצת שקט ושלווה. קצת מנוחה. אני מרגיש שעוד רגע אני נחנק. אני מנסה לצאת מהחיים עליהם גדלתי . הדבר ארוך ומורכב כל כך. משפחה דתית. כך קוראים לזה. בין היתר. אני לא מסוגל להמשיך לחיות בתוך המסגרת הזאת. זה מצב שבו אין לך את מי לשאול. אף אחד לא יגיד לך מה לעשות. כל כך הרבה מטענים אצורים בפנים עמוק עמוק. הכל נשחק. האם יגיע היום בו אזכה להתאהב? האם יגיע היום בו אמצא את המישהי שפעימות ליבי יהלמו בחזקה למראה? מישהי שאוכל להכניס אותה אליי פנימה. מישהי שבאמת תרצה להיכנס. מישהי שבאמת תמצא בי משהו מעבר. חלומות ותקוות. הכל מחזיק אותנו. אנחנו בורחים לאינטרנט, לטלוויזיה. לסרטים, לעולמות אחרים. הכל כפיצוי רגשי אל האמת הכואבת ממנה אנו כל כך פוחדים. אני מקווה להתעורר מחר אם קצת יותר אנרגיות. לקום בבוקר ולנסות למחוק הרגל אחד בראייה המושרשת בתוכי. לראות שאולי יש משהו אחד יפה שאוכל לשים אליו לב בבוקר. האם אוכל להביט אל השמיים? לראות את הציפורים? לחייך? ליצור? לנגן? להגשים? לאהוב?
שלום לכולם. בעקבות לילה קשה מאוד החלטתי לנסות ולשפוך את ליבי כאן מול דמויותיכם הווירטואליות. (כאילו שזה מהווה תחליף לחיים האמיתיים). מצבי הוא מורכב לאין שיעור, ואין זה השעה והמקום והיכולת לספר את סיפור חיי הארוך והמייגע. אני בן 24. אני גר בבית הוריי. מנסה להתמודד עם הזדקנותם של הוריי. עם מצבו הנוראי של אחי הקטן שגדל בדיוק כמו שאני גדלתי. בית מלא עצבות, עצבים, חוסר שמחה. כאב. אין לי שום אפשרות לתאר את רמת הכאב שאני מרגיש כרגע. התהליכים שעברתי בחיי הקצרים כביכול, הם תהליכים ארוכים ומייגעים שבסופו של דבר הצלחתי להתקדם במקצת. יש לי חלומות. יש לי תקוות. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק בחיים. אבל זה כל כך קשה. אינני מסוגל להתעסק בעצמי. כל הזמן אני טרוד על הוריי, מה יהיה איתם. אני דואג לאחי הקטן. לא מסוגל לקבל קצת שקט ושלווה. קצת מנוחה. אני מרגיש שעוד רגע אני נחנק. אני מנסה לצאת מהחיים עליהם גדלתי . הדבר ארוך ומורכב כל כך. משפחה דתית. כך קוראים לזה. בין היתר. אני לא מסוגל להמשיך לחיות בתוך המסגרת הזאת. זה מצב שבו אין לך את מי לשאול. אף אחד לא יגיד לך מה לעשות. כל כך הרבה מטענים אצורים בפנים עמוק עמוק. הכל נשחק. האם יגיע היום בו אזכה להתאהב? האם יגיע היום בו אמצא את המישהי שפעימות ליבי יהלמו בחזקה למראה? מישהי שאוכל להכניס אותה אליי פנימה. מישהי שבאמת תרצה להיכנס. מישהי שבאמת תמצא בי משהו מעבר. חלומות ותקוות. הכל מחזיק אותנו. אנחנו בורחים לאינטרנט, לטלוויזיה. לסרטים, לעולמות אחרים. הכל כפיצוי רגשי אל האמת הכואבת ממנה אנו כל כך פוחדים. אני מקווה להתעורר מחר אם קצת יותר אנרגיות. לקום בבוקר ולנסות למחוק הרגל אחד בראייה המושרשת בתוכי. לראות שאולי יש משהו אחד יפה שאוכל לשים אליו לב בבוקר. האם אוכל להביט אל השמיים? לראות את הציפורים? לחייך? ליצור? לנגן? להגשים? לאהוב?