מתמוטטת...
ט'
בקצרה אעדכן שהסתבר לי שהיא די הייתה ברחובות יומיים כי החברה הזו שהיא הלכה אליה עבדה עד מאוחר בלילה אז היא פשוט ישבה בים עד הבוקר וחיכתה לה...
למחרת, שזה היה אתמול בעצם, היא הייתה אצל חברה אחרת בבית והתקשרה אליי בערב.. אמרה לי שהיא מתגעגעת אליי... שהיא אוהבת אותי.. שקשה לה.. שהיא לא רוצה להיות אצל אף אחד ושהיא רוצה לחזור הביתה עד שהיא תשכיר לעצמה מקום משלה... אמרתי לה שזה גם הבית שלה ואני לא אמרתי לה מעולם להיות ברחוב... אז היא חזרה אתמול הביתה... עוד שיחה קשה וכואבת.. היא אוהבת, אני אוהבת.. היא מתגעגעת אליי.. היא חיבקה אותי ובכתה... אמרה שהיא מוכנה לעשות הכל כדי שנסדר את הדברים... היא אדם מאוד אמוציונלי בצורה מאוד מוחנת... עכשיו גם אני כזו רק שאני שומרת את הכל בפנים ומפנה את זה אל עצמי.... אז מהמקום הזה החזקתי את עצמי בכוחות על כדי לשמור עליי ועליה ולהסביר לה שכרגע בזמן הנתון הזה אנחנו חייבות את הפסק זמן הזה... שככה אי אפשר יותר... שאנחנו רצות באותו מעגל ומגיעות אל אותו מבוי סתום כל הזמן... היא התחננה והבטיחה.. אני הסברתי מהמקום היותר חושב שזה לא נכון לא לה ולא לי... בסופו של דבר היא הבינה והסכימה איתי... עכשיו היא בבית.... כל כך אוהבות וכל כך כואבות שזה מפרק כל כך... החלטנו שבמקביל למגורים בדירות שונות אנחנו כן נלך לטיפול זוגי.. (משהו שהצעתי עוד מזמן אבל היא מאוד התנגדה אליו.. ממש אבל.. התנגדה בתוקף ובצורה רצינית והחלטית מאוד.. עכשיו פתאום היא מסכימה ורוצה.. שזה כן מראה על רצון אבל אני לא באמת בטוחה עד כמה זה מגיע ממקום נכון ובוגר אלא יותר מהמקום האמוציונלי... שזה נהדר כי זה יכול להיות טוב לשתינו.. בעיקר כדי לסגור את המעגל הזה בצורה טובה ונכונה ממקום שלם יותר)
אז היא בכתה... וביקשה חיבוק... ואמרה שהיא אוהבת.. ואני אמרתי שאני אוהבת... ויש הבנה של שתינו בנוגע למה שצריך כרגע לעשות כי פשוט חייב לפעול ככה כרגע אבל אנחנו אוהבות מאוד.. וזה שהיא בבית עכשיו משאיר אותי בלי אוויר.. כי אנחנו עכשיו איכשהו עוד בסדר... לא רבות כמו לפני.. יותר רגוע.. וזה כמו עדות חייה למה שהיה ויש בינינו ומה שהולך להיגמר בקרוב... עדות חייה לעובדה שביום ראשון או שני היא כבר לא תהיה בבית יותר... וכאילו היום כשחיפשנו לה ביחד יחידת דיור.. אחר כך כשהגעתי לעבודה.. פתאום האסימון נפל אפילו יותר ממוקדם... והשארתי את המוקדנית שעבד איתי במוקד, יצאתי החוצה לחדר המדרגות.. ישבתי לבד ודמעה התחילה לזלוג.. כל כך רציתי לבכות אבל לא באמת הצלחתי... כל כך התפרקתי ועדיין כל כך מפורקת נפשית שפשוט אין בי מילים להסביר מה קורה לי מבפנים... פשוט אין...
אני מרגישה שאני על הסף.... שנייה לפני שאני עושה משהו שאני יודעת שאצטער עליו כל כך...
אני לא מסוגלת להכיל את עצמי... כל כך מלאה בכדורים.... כל כך נסה שלא לשתות עוד ובכל זאת איכשהו לא מסוגלת לעצור...
אני הולכת בזיג זג...
לא ממש מחזיקה את עצמי....
יש לי סחרחורות מטורפות...
לא יכולה לאכול כלום... פשוט לא מסוגלת לאכול כלום...
ואני מרגישה שאני מתמוטטת...
פיזית... נפשית...
אני פשוט מתמוטטת...
הכאב הוא חזק מדי ואני לא יכולה להכיל את כל זה... אני לא ידעת איך להרגיש את כל זה...
אנחנו כל כך אוהבות ולמרות הכל זה קשר שהוא כל כך לא בריא.. לא עבורי ולא עבורה...
והפער הענק והעצום הזה בין הרגש אל ההבנה של מה נכון לנו באמת הוא בלתי נתפס פשוט...
ואני רק רוצה למות..
אני רק רוצה לא להיות...
ואני מפחדת...
אני באמת מפחדת מעצמי...
הזוי איך מאייקון אילם יצאו כל כך הרבה מילים...
הצילו....
זה כל מה שעלה לי לראש כרגע...