אז מה אני למדתי בינתיים
1. קודם כל למדתי על בשרי כמה חשוב להגיד לעצמי בראש את מה שכתבה אםדניאל - בסופו של דבר, אח או אחות קטן זאת המתנה הכי יפה שאני כהורה יכולה להעניק לילד/ה הגדול/ה שלי. בהתחלה לא חשבתי על זה ככה בכלל, ולא הצלחתי להסדיר את יסוריי המצפון שהיו לי. זה פגע גם בתומר וגם בהקשרות שלי לדניאל. אבל אמהות מנוסות האירו את עיניי בעניין הזה, והתחלתי קודם כל לעשות עם עצמי עבודה מאוד חשובה של שכנוע עצמי. הייתי אומרת לעצמי נון סטופ שאני יכולה רק לשמוח על הדבר הנפלא שעשיתי לתומר. אני חושבת שהשינוי הזה בנקודת המבט שלי, עשה מאוד טוב לכולנו. אילו יכולתי, הייתי לומדת את הלקח הזה לפני הלידה אבל אפילו שאמרו לי את זה כבר אז, לא הייתי מסוגלת לראות את זה או לחשוב את זה. 2. כמו נאשא, גם אני חושבת שתינוקות לא עשויים מזכוכית. אני משתדלת לא להגיד אלף פעם בדקה: תזהר/לא בפנים/אתה מכאיב לה/אסור/לא ככה/בעדינות/וכו'. אני לוקחת בחשבון שלא כל החיבוקים והנישוקים של תומר נעשים בדרך האידאלית והעדינה. ממש לא. יש פעמים שדניאל אפילו בוכה בעקבות חיבוק חזק במיוחד של תומר אבל אני נושכת את הלשון וחושבת טוב טוב האם זה המקרה הנכון להעיר לו או שעדיף לעשות את זה בסיטואציה אחרת. בכלל הקטע הזה של להבין שהם לא נשברים כ"כ בקלות, עוזר לי לצמצם את המגבלות של עצמי - למדתי להרים את שניהם ביחד, להניק תוך כדי שאני משתוללת עם תומר במגרש שעשועים ולתת לדניאל להיות עם עצמה סתם בעגלה. מסתבר שתינוקות לא מתים מזה (עוברים אולי כן אבל בזה לכל אחת מאיתנו יש את הדרכים שלה
). 3. כל עוד אני בחופשת לידה עשיתי לעצמי סדר מצפוני בראש - דניאל מקבלת שפע של זמן איכות במהלך היום, ולכן אחר הצהריים, אם אני עם שניהם היא קצת יותר מוזנחת - וזה בסדר. כן, כן, עם דניאל למדתי שאין כזה דבר תינוק מעורסל כל היום. ואם אפשר, בעיקר כשאבא נמצא, משתדלת לפרגן לתומר בזמנים נפרדים של אבא שלו לבד איתו או שלי לבד איתו (אפילו ללכת יחד למכולת לחצי שעה זה כיף שאפשר לעשות ביחד לבד בלי שזה יעשה בעיות עם ההנקה). בבוקר אני כולי של דניאל, אני עושה איתה מה שעשיתי עם תומר, זמנים על המזרון, הנקות ארוכות, סיפורים דיגדוגים, תצפית על עצים, ואפילו נרשמתי שוב לחוג עיסוי תינוקות שמבחינה לימודית לא הייתי זקוקה לזה. זה היה יותר בקטע של לתת לה משלה. מה יהיה כשאמצא עבודה? אני מניחה שאז יהיה יותר קשה להרגיע ת'מצפון אבל דיה צרה בשעתה. 4. אני חייבת להגיד, שעם דניאל לקח לי יותר זמן להרגיש אמא שלה ממש. בהתחלה אמרתי לחברות שאני מרגישה אמא של אחד וחצי אבל לא של שניים. אבל כמה שבועות אחרי שהיא נולדה פתאום גיליתי שאני מאוהבת בה בטירוף, פתאום גם היא נכנסה לי לתוך החלומות, פתאום גם את הקול שלה יכולתי לשמוע כשהוא ממש קלוש והרבה לפני שהפך לבכי, פתאום היא הייתה לא פחות חשובה ממנו. אני מניחה שזה עניין מאוד אישי, ויש מי שנקשרת מיד אבל אם את לא, אז רק רציתי להגיד שגם זה בסדר, וזה בא, וכשזה בא, זה עוד יותר טבעי ממה שזה היה בפעם הראשונה. זה מה שעולה לי בינתיים. לילה טוב!
