כמעט כל דבר שאנחלנו עושים
עושים בחיינו מוכתב על ידי ההמסרים הגלויים והסמויים שאנחנו קולטים מהחברה ומהסביבה. מה לעשות, אנחנו לא חיים בריק. זה נכון לגבי מה ואיך אנחנו אוכלים, לובשים, לומדים וכו', מתי ואיך אנחנו ישנים, עובדים, נחים, במה אנחנו מאמינים ומהם הקודים המוסריים שלנו וכו'. האורחים והאמא הם לא פחות בני אדם מהילד וגם לרגשותיהם יש חשיבות. חלק מתפקיד ההורים הוא ללמד את הילדים להיות חלק מהחברה, לפעול על פי החוקים שלה, ולהתחשב באנשים האחרים שאיתם הוא בא במגע, וזה כולל לא להתפשט מול זרים. אני לא מנסה לקבוע כאן ערכים חברתיים מוחלטים או להגיד שכל מוסכמה חברתית היא בהכרח טובה או הכרחית, ושאלמד את ילדי לנהוג לפיה בכל מחיר, אלא יותר להתייחס לתמונה הכללית. בעיני זה טבעי לחלוטין שזה המסרים שהאמא קלטה כי הם חלק אינטגרלי מהקוד החברתי שעל פיו אנחנו חיים ולא פחות טבעי שהיא מנסה להעביר את המסרים האלה לבנה. כולנו עושים זאת במידה זו ואחרת, עם מסרים אלה או אחרים. לגבי הבנה - הילד הגדול שלי בן 9 (עוד שבוע) והקטנים בני שנתיים ושבע ושנתיים וחצי כמעט. הם שונים זה מזה בתכלית השינוי ומה שעובד עם ילד אחד לא עובד עם ילד אחר, ולהפך. הבן הבכור שלי הוא ילד חכם ואף מוגדר מחונן, אך לפעמים אני נדהמת מדברים שהוא לא מבין (מצד שני, יש דברים שאותם הוא מבין הרבה יותר מהמצופה). לעומת זאת, אני נדהמת מרמת ההבנה של הקטנים בתחומים מסוימים. אני מבינה שזה שהוא גדל כבן יחיד עד גיל 6 השפיע מאוד על אופיו ועל תפיסתו את המציאות, בדיוק כמו שזה שהקטנים גדלים ביחד משפיע מאוד עליהם. אך אני יכולה לומר בודאות מהשיחות שאני מנהלת איתם, מהאינטראקציה ביניהם, מהתנהגותם וממעשיהם שהם מבינים ומנתחים באופן רציונלי הרבה מאוד דברים ברמה שלא הייתי מצפה גם מילדים גדולים בכמה שנים. במצבים מסוימים, התנהגותה של הבת נראית לי יותר בוגרת מזו של אחיה הגדול ממנה בכמה וכמה שנים. ברור לי דבר אחד - בכל מה שקשור לבגדים ורצון להתלבש יפה לפני אורחים ולא להסתובב מולם עירומים - הם מבינים מצוין. ככה שכל ילד ורמת ההבנה האישית שלו, וגם לאותו ילד יש רמת הבנה שונה בתחומים שונים. לגבי עונשים, מאמינה שחלקם בהחלט ניתן להגדיר כאלימים, אך לשלוח ילד לחדר לא בהכרח. לפעמים זו אפילו הדרך הבטוחה ביותר למנוע אלימות ולעצור את הסכסוך ברמה שעדיין ניתן להשתלט עליו בלי שמישהו ייפגע באמת. הכל כל כך תלוי במצב שנוצר באותו רגע, שממש לא ניתן להתייחס אלא לכל מקרה לגופו. יש מצבים שבהם ילד קטן עושה דברים נוראים ומסוכנים, בין אם הוא מבין שהם כאלה ובין אם לאו. נורא קשה לקבוע מראש איך נכון להתנהג במצבים כאלה. לפעמים בלי להפעיל איזשהו כוח פיזי או איום ברגע האמת, כל העניין עשוי להסתיים באסון נוראי. בקיצור, יש אינספור מצבים בלתי צפויים שקשה לדעת מראש איך יהיה הכי נכון להגיב עליהם ברגע האמת. לגבי הפליקים, האם הודתה בעצמה שאמרה את הדברים ברגע של כעס ותסכול ולא נראה לי שיש לה כוונה כלשהי ליישמם. לדעתי אין להיתפס לדברים האלה כאל תמצית החינוך שהיא נותנת לבנה ולהמשיך ולהתמקד בזה כדי ליצור אצלה רגשות אשם או התנגדות. היא פנתה לפורום כי היא בעצמה מודעת לזה שעד כה לא הצליחה להתמודד עם העניין לשביעות רצונה, ואני לא רואה כל טעם לנפנף במה שהיא בעצמה הודתה שהיה טעות מצידה מול אפה שוב ושוב. עדיף להסתפק בעצות אופרטיביות, כל אחד על פי דעתו, ולכבד את רצונה לחנך את הילד שלה במשהו שלה, לפחות, נראה חשוב, גם אם מתנגדים לדרכה ולהציע לה דרך חלופית טובה יותר להשיג את המטרה. אך הדבר העיקרי שניסיתי לומר מלכתחילה הוא בכלל משהו אחר לגמרי - שבכל מקרה, לא לנו לקבוע אם ואיזה נזק נגרם לילד שלא אותו ולא את משפחתו אנחנו לא מכירים.
