צריכים מגע כדי לחיות. גם שאר בע"ח צריכים מגע. אני זוכרת כל מיני ניסויים שלמדתי סוציולוגיה - על קופיפים קטנים עם אמא אמיתית, אמא בובת פרווה ואמא מתכת. כולם היו צריכים מגע ואלו שלא קיבלו (אמא מתכת)- זה השפיע על ההתפתחות שלהם (לרעה כמובן). ומהניסיון שלי: הגדולה הטריפה אותי בנגיעות בבטן, אז העברתי את אבא שלה לישון לידה. לו זה דוקא ממש לא הפריע...כרגע הקטן (שנה וחמישה) אוהב למולל לי את הצופציק של השד, ובנתיים אני סובלת בשקט
מאוד אוהב את הפופיק שלי כשהוא יונק (קורא לזה פוקיק וזה מקסים בעיני. זה שהוא דוחף לשם את האצבע קצת פחות) וגם למולל את הפטמה השניה. לא נותנת לו, בעיקר לא עכשיו, בהריון בהנקה של הבוקר (לפנות בוקר, אם רוצים לדייק) הוא כל הזמן נוגע, ספק מלטף ספק צובט. זה לא קל לי, אבל חוץ מלהזיז לו את היד מהפוקיק (פופיק) ומהפטמה אני נותנת לו למשש. העיקר עוד חצי שעה של לשכב במיטה עם עיניים עצומות...
את הפנים שלי הוא אוהב לתפוס ולצבוט, בעיקר כשהוא מתוסכל ממשהו, אז נראה לי שזה לא ממש קשור
גמלתי את הקטנה לפני חודש, בגיל שנה ו-9 חודשים ,אחרי שההנקות הפכו להיות מציקות, חזקות מדי, ארוכות ומעיקות. את ההנקה היא החליפה בלישה, ליטוף והחזקה של הציצי שלי. היא מבקשת שאשים חולצה עם מחשוף, רוצה להניח את הראש ישירות על החזה שלי, בלי בד בינינו. אחר כך היא שולחת ידיים ומלטפת עד שהיא נרדמת. עם הגדול זה לא היה מעולם. היא כנראה גם - צריכה מגע...
בין אם זה תוך כדי הנקה או עכשיו שהיא נגמלה - סתם בפני עצמו. (וזה נורא מציק! במיוחד שהיא צריכה להרגיש פטמה...). האחיינית שלי היתה ממומלת את עור הצוואר של הקרובים לה, ובגיל בוגר עברה לצואר של עצמה.
יונקת הדבש אוהבת למעוך את הפנים כשהיא נרדמת. זה כולל הכנסת אצבעות לפה, מחיצת העפעפיים והכי גרוע זה כשהיא דוחפת אצבע לנחיריים בטעות (זה עשוי להיות גם ממש כואב, בעיקר שהיא מצליחה למצוא את קצה הציפורן הכי דוקר שיש בסביבה..).