אני קוראת את הפורום ההוא
וראיתי גם את הדיון הזה. למען האמת, שמעתי לעתים קרובות מהורים, ביולוגיים בעיקר, שהילד מוציא להם את הנשמה, שהפריע להם בקריירה וכיוצא בזאת. כשהנשמה הקטנה והמקסימה שלי צרחה במשך שעה לפני שעלינו על המטוס באוקראינה, ואנחנו לא ידענו למה ומאות אנשים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו רוצחים את הילדה, אמרתי, למה היינו צריכים את כל זה. זה לא אומר שאנחנו לא שלמים לגמרי עם האימוץ. אני מתקשרת כל חמש דקות, להורי, לבעלי, לאמא של בעלי ולחברים נבחרים כדי לספר על החוכמות הקטנות של הילדה הכי נהדרת בעולם שלי. אמרה לי מישהי שאימצה, והיא לא חברה בפורומים הללו, עוד כשבדקתי עמותות ואת האימוץ בארץ, שיש רגשות קשים בין הורים לילדים, כולל בין אמהות לתינוקות. אגב, היא פסיכולוגית. ואני חושבת שאין להתעלם מזה. כשקרן צרחה אני הרגשתי נורא. הרגשתי כעסים עליה. רק אחרי התייעצויות עם חברים ועם אנשי מקצוע הבנתי מה קורה לה ולמדתי להתמודד עם הצרחות בצורה נכונה יותר, ואז פרקתי גם את הכעסים שלי. אם כדאי היה לאמץ? וודאי וודאי. לומר שלכל הורה יש רק רגשות של אושר כל הזמן, כולל ברגעים קשים, נראה לי מוגזם לחלוטין, להורים ביולוגיים כמו להורים מאמצים. אבל כיוון שזה רק טבעי, ממשיכים הלאה, וחיי היומיום מביאים לנו את רגעי האושר הקטנים והגדולים, וגם רגעים קצת פחות טובים... אם נצפה לכך שהכל יהיה רק אהבה, אושר ןעושר, בוודאי נתבדה.
