ייעוץ דחוף

היילה7

New member
ייעוץ דחוף

אינני יודעת מאיפה להתחיל ואף אינני יודעת מה לבקש. אמי בת 86 לערך, מזה כ-8 שנים חולת אלצהיימר. אני מניחה שמצבה מוגדר כמתקדם שכן היא רק לעתים מכירה אותנ,ו את בני המשפחה.אני בתה היחידה ולפני 6 שנים לקנו אותה לגור אתנו - עם בעלי ושלושת ילדי.היא כלל אינה מתמצאת בבית, בקושי הולכת בכלל - מחדרה לסלון וחזרה, יושבת מרבית היום בכסא הגלגלים שלה. לעתים צועקת צעקות נוראיות, מתנגדת לפעולות שונות, לאחרונה גם לאכילה. ועוד כהנה וכהנה צרות. ואם זה לא מספיק - אזי גם צרות עם המטפלת. בחורה בת 25 שהגיעה אלינו לפני שנה ושמונה חודשים אחרי שתי מטפלות אחרות שכל אחת מהן הייתה אצלנו במשך שנה. האחת עזבה כי אמה חלתה והשניה - כי הכירה בחור ונשאה לו. לאחר קשיים אדירים למא מטפלת קבלנו את הצעירה חסרת הנסיון בכלל ולאלצהיימר בפרט ואיכשהו היא טיפלה באמי בסדר, תוך כדי גניבות שונות (טלפון-תחילה באלפי שקלים ולאחר מכן רק במאות שקלים וזאת לאחר שהבהרתי שהדבר לא ניתן, בגדים, חפצים ואף כסף- אלא שהוכחה אין), אומרת שהיא יוצאת לשעה ביום יום ששי אחה"צ וחוזרת במוצאי שבת.... לאחרונה היא נתנהלנו להבין שהכסף לא כל כך חשוב בעיניה, היא צעירה ורוצה לבלות. בימים האחרונים חלתה בשפעת, נאלצתי להעדר מהעבודה (כמובן שזה נפל על תקופה קריטית ביותר ובמובן טיפלתי בה והגשתי לה שתיה חמה ואוכל תרופות היום, אחרי 3 ימים במיטה היא הכיזה לפתע שהיא יוצאת. כשהתפלאתי ואף חששתי לבריאותה, שכן היא יצאה ליום גשום וקר,היא פשוט יצאה בטריקת דלת. אחרי שיחה עם אחותה (הסבירה שהיא רוצה לבלות, דיסקוטקים וכו' (ואני לתומי סברתי שאת היתר העבודה נותנים לעבודה ולאו דווקא לבילויים) ולכן נראה שהיא בחרה לעזוב.ואני מבינה שהעבודה היא קשה ושוחקת וכו וכו.ברוב יאושי פניתי לשתי חברות כ"א ושתיהן כמעט באותן מילים אמרו שאין לי שום סיכוי לקבל מטפלת מהמאגר הקיים בארץ, הן לא מסכימות לעבוד עם מטופלת שגרה עם משפחה, הן רוצות קשישה שיוצאת לטייל וגרה לבד ובמרכז ת"א...עוד בוסבר לי שעדיף לי שהנטפלת שלי תמצא עבודה מיד כדי שאוכל לשחרר את ההיתר שלי... הסבירו גם שהן "מתאיידות" ומסתובבות עם ההיתר של המעסיק ולך תמצא אותן... יש לי אפשרות לסבול 3-4 חודשים שמטפלות יבואו ויברחו או שאפנה לחברת כ"א שיזמינו לי מטפלת ממולדובה וזה מיידי, כ- 3 שבועות (או 2 חודשים)...בכל מקרה המשפחה צריכה לשאת בעול בתקופה זו...הוצעה לי גם האפשרות לתקופת ביניים זו לשים אותה למעין נופש בבית אבות.בכל מקרה הובהר לי שלעובדת זכאות לפיצויים ויהי מה - גם אם הלכה מרצונה, גם אם פשעה... כבר אינני מבינה את המדינההזאת אבל מהנסיון שלי נראה שהיא הלכה קצת רחוק מדי עם זכויות העובד הזר על גבו של המטופל הסיעודי. וכן, ביאושי כי רב, אכן התחלתי לחשוב על בית אבות ואני נקרעת מצער. איני יודעת אפילו איך להתקרב לנושא.מי יעוץ עצה?
 
היילה ברוכה הבאה

לפי דעתי לא כדאי לך להמשיך להסתבך עם מטפלות זרות. עדיף לך, כמו שכתבת, להעביר את אמא לבית אבות. ישנן חברות שמתמחות בהתאמת בתי אבות לפי הצרכים האוביקטיביים. אם את מעוניינת אוכל לתת לך מס' טלפון.
 

היילה7

New member
ייעוץ דחוף

יענקלה תודה לך. אני אודה לך על מספר הטלפון. בחיל ורעדה, בחשש גדול אני נגשת לצעד שלא האמנתי שאנקוט. איך בכלל יודעים שזהו השלב? תודה לך על ההתייחסות.
 

אירילה

New member
לילה טוב היילה

אנחנו ממש מחר בבוקר מאשפזים את חמי במוסד , אין לי כרגע הרבה כוחות ,אבל מבטיח לך להיות איתך בקשר מחר ולתת לך עיצות מנסיוננו ,איך יודעים , מה לבחור וכדומה. תודה גרשון
 
אני מעביר לך במסר טלפון ושם

אבל את הייעוץ הטוב ביותר תוכלי לקבל מגרשון שזה ממש חם אצלו. לי אין נסיון אישי באישפוז כי יש לנו מטפלת פיליפינית מעולה שבמעולות, אבל אפילו כך יתכן שבעתיד לא יהיה גם לי מנוס. אל השאלה שלך איך יודעים? הייתי אומר שמרגישים. כל מקרה שונה הן מבחינת חומרת המחלה בזמן הנתון והן מסיבות סוביקטיביות כמו התנאים להמשך החזקה בבית. לפי מה שאת תיארת נדמה לי שרק תבזבזו זמן ותסכול אם תנסו למצוא עובדת יותר טובה. בסופו של דבר, בעתיד הקרוב זה יהיה הפתרון הכי טוב עבורכם.
 

היילה7

New member
מילות תודה ליענקלהולאנשים מופלאיםבפורום

תודה רבה יענקלה. ישבתי כל הלילה וקראתי וקראתי והתגלו לי כל מיני אנשים מופלאים שעוזרים זה לז. לא יאמן.מלאכים של ממש. ככל שאני מוצאת המון הגיון בעצתך, זה כל כך, כל כך קשה לי. אכן נראה שאין מנוס ויהיה עלי לקחת נשימה ארוכה ו... האמת היא שנראה לי שזו דרך ללא מוצא, מסלול אחד עם מטפלות, הסתגלויות, תסכולים וכו (לצערי תמיד שמעתי על מטפלות מופלאות שעושות עבודת קודש, מסורות ונהדרות... אצל אחרים. הדרך האחרת, של אשפוז קורעת את נשמתי. אמי אמנם רחוקה מאד מהאדם המפואר שהייתה פעם אבל אני עדיין קשורה אליה באהבת נפש וגם אותם רגעים שהיא אתנו,ומשמיעה לנו דברי חוכמה והומור מלאי חום ואהבה הם יקרים ללבי.ובדרך השניה של האשפוז ישנה גם בעיית הטיפול בה, הרי אצא מדעתי אם אחשוב שמעוללים לה רע... מספיק סבלה בתקופת השואה ובכלל... וקיימת בעיית העלות. לגמרי לא בדקתי הנושא. בסמוך למקום מגורנו ישנו מקום שעד כמה ששמעתי עליו לפני כשנתיים לגבי המחלקה הסיעודית מדובר היה בכ17 אלף לחודש. ובנוסף - הדחיפות לשוב לעבודה שאם לא כן הנושא שלי יקרוס... אבל זה הופך לשולי נוכח הנסיבות החדשות האלה....... עם בוקר ואחרי שאטפל באמי אתחיל במחקר. שוב, תודה יענקלה
 

ronnyw

New member
שלום לך היילה !!

התגובה הראשונה שלי למה שכתבת רצתה להיות: "תקראי קצת את הפורום לאחור" - והינה , עשית את זה ממילא. אז בטח שמת לב שרבים וטובים מאיתנו, לאורך שנות הפורום שאני מודעת להן, עוברים תהליכים דומים. עושים מה שעושים בבית, עד שמגיעים לשלב שאין מנוס מלהוציא לסידור מוסדי. אם כל הכאב וכל העצב - זה הרבה פעמים הצעד המתבקש והטוב ביותר לכולם. מתי יודעים שזה הזמן ? או, זו השאלה, ואני לא חושבת שיש תשובה מדויקת. כנראה שכשכל אפשרות אחרת היא גרועה יותר... כל מקרה לגופו. לפי מה שאת כותבת, אתם כבר שם... יש נקודה שהתעלמת ממנה לגמרי, אבל דווקא היא בלטה לי מאוד: הבאת את אימך לביתך. אני בטוחה שחיי כל משפחתך (בן זוג, ילדים) הושפעו מכך. גם זה חייב להיות שיקול, אפילו שיקול חשוב. (גם אני בת לאם חולה, ניצולת שואה, וגם לי ילדים ומשפחה...) אז שבי עם בני משפחתך, אולי עם העובדת הסוציאלית, שיקלי הכל, קבלי החלטה - ולכי על זה במצפון נקי. רוב המוסדות עושים מלאכתם באופן מכובד, רוב החולים מטופלים היטב (וחלקם לא יודע שהועברו, שאירע משהו בחייהם). אתם - כמשפחה - תמשיכו לבקר (ביקור) לבקר (ביקורת) ולהיות מעורבים. בהרבה מיקרים זה הטוב ביותר גם לחולה וגם למשפחה. עוד שתי הערות ענייניות למה שכתבת: אני לא מאמינה לאף מילה של חברות כח האדם !! (גם זה כבר הופיע בפורום הרבה פעמים). יש להן אינטרס כלכלי מובהק להביא ארצה עובדים חדשים טריים (כל אחד תמורת כמה אלפי דולארים !!), ולכן יעשו כל מאמץ לשכנע שאין עובדים ישנים. זה שקר !! העובדים הסיעודיים עובדים עם זקנים, חולים קשים וכו'. ברור שחלק מהמטופלים נפטרים, ואז העובדים הסיעודיים מתפנים לקבל מטופל חדש. אבל אם יש חולה חדש עם רשיון חדש, חברת כח האדם מעדיפה להביא עובד "טרי" מחו"ל, למרות הותיקים הפנויים שמחכים לעבודה חדשה. חברות כח האדם לא "משדכות" אותם במודע ובמתכוון, וזה מרתיח אותי כל פעם מחדש !! רק להשלמת התמונה: הותיקים הפנויים, ששילמו אלפי דולארים - שגויסו מכל משפחתם - להגיע ארצה לחמש-שש שנות עבודה, מוצאים עצמם ללא עבודה, ללא כסף לכרטיס, עם חובות על התשלום הראשוני הגדול, ויורדים למחתרת... והינה לך בקיצור סיבת הסיבות חבעית העובדים הלא חוקיים. (כמובן שיש גם דברים נוספים. אבל לדעתי זה הרוב) ולעניין העלות: המחיר שנקבת הוא מחיר מוסד פרטי. יש השתתפות של משרד הבריאות על פי קריטריונים כלכליים. זה מתחיל בתשלום מלא במוסדות שהן בבעלות מלאה של המשרד (שעלותם למשרד - סביב 9,000 ש"ח לחודש) דרך כל מיני פתרונות ביניים על פי הכנסות החולה והכנסות ילדיו. משרד הבריאות בודק כל משפחה לגופה ולגוף הכנסותיה ומשתתף בהתאם. יש בפורום הרבה שהכניסו את יקיריהן למוסדות כאלה, בעיקר בגוש דן. פני במסרים אישיים (אסור להמליץ או לגנות בפורום הפתוח) ותקבלי חוות דעת יותר מדויקות, כולל עלויות. אני בטוחה שכל אחד מהאנשים (נילי, אריאלה, אירילה, חני ועוד) ישמחו לתת לך כל מידע) את מוזמנת להמשיך לשאול, להתלבט ולהתמודד איתנו, בשביל זה הפורום קיים.
 

ronnyw

New member
היילה, עוד מילה בעניין מטפלות מהצד האישי שלנו

ראיתי מה שכתבת בנושא מטפלות. אני שייכת לאותם "אחרים" עם מטפלות "מלאכיות". אבל זה היה מסע לא פשוט. קיבלתי את המטפלת (פיליפינית) הראשונה לפני 7 שנים, עוד לפני שקיבלתי רשיון, ולפני שידעתי מימיני או משמאלי. נפלנו במקרה על מלאך. היא עזבה אחרי שנה וחזרה לפיליפינים, כי אביה נפטר. אז כבר היה לנו רשיון, כבר החכמתי, ובמקביל המחלות אצל הורי נעשו קשות ומסובכות יותר, ולכן עשיתי מיון. עברו אצלנו 3 מטפלות (שתי פיליפיניות ורומניה אחת) שלא נראו לי. הרביעית התאימה, והיתה אצלנו חמש וחצי שנים נהדרות. הפכה לחלק מהמשפחה, והיתה עם הורי (2 חולים קשים שהפכו ל- 100% סיעודיים) לאורך כל ההתדרדרות. באיזה שלב הבאנו מטפלת נוספת (נהדרת) שנמצאת אצלנו עד היום - כבר מעל 3 שנים. לפני חצי שנה המטפלת הותיקה החליטה לחזור לפיליפינים, וכיום יש לנו מחליפה בת 27, צעירה, חששנית, בישנית - אבל מלאה רצון טוב ומאוד משתדלת (ה"ותיקה" של ה- 3 שנים חונכת אותה) בין לבין היו לנו מחליפות חוקיות-או-לא (שכהקבועה נסעה פעמיים לחופשת מולדת בת חודש, כשחזרה הביתה לצמיתות וטרם אושרה לה מחליפה וכו'), כך שהסטטיסטיקה שלי מכסה כ- 8-10 עובדות פיליפיניות ועובדת רומניה אחת... אני חושבת שהמדגם הפרטי שלנו כולל : מרשעת וגנבת אחת (הרומניה), 4-5 מלאכיות, 2 סבירות ו-2 שלא רציתי... אבל זה - כמובן - לא מידגם מדעי...
 
מילה בעניין המחיר וההשתתפות

ככל שאני יודע יש מוסדות טובים בעלות 11-13 אלף ש"ח. צריך לוודא אם המוסד המדובר מאושר ע"י משרד הבריאות לצורך השתתפות, שמכונה "קוד". גם מוסדות פרטיים נכללים ברשימה. אבל ההשתתפות מותנית בגובה ההכנסה של שני בני הזוג ובעקיפין גם של הבנים. ברגע שיהיה אצלך אקטואלי, העו"ס של המוסד עליו תחליטי תנחה אותך. את הפרטים הכי מעודכנים תקבלי מגרשון.
 

zs1957

New member
עלות המוסדות הפרטים גבוהה יותר

בין 15000-17000 .יש לבדוק אם למוסד יש קוד של משרד הבריאות. העלות נמדדת לפי גובה ההכנסה של הזוג והילדים. זהבה
 
יש גם מוסדות פרטיים שזולים מציבוריים

חשוב, במיוחד במקומות פרטיים, לוודא אם המוסד מאושר ע"י משרד הבריאות ו/או משרד הרווחה.
 

היילה7

New member
תודה לרוני

רוני את מדהימה, נראה לי שאת לוקחת את הדברים כמות שצריך, בפרופורציה. ואני חושבת וחושבת כל אימת שמדובר בהחלפת מטפלת (וזה קרה פעמים רבות במהלך התקופה של הנוכחית, (למעשה בכל גניבה וגניבה ובכל הפרת מילה)על ההסתגלות של לאמי, של אמי אליה שלנו אליה, כל הוואריאציות האפשריות ואז אני נסוגה, חורקת שיניים מבליגה ונותנת לה להמשיך בשלה.ועכשיו היא כנראה הותירה אותי בידיים כבולות, בעודי חוששת שאף אחת לא תרצה לטפל באמי, לא תוכל לטפל בה...אינני יודעת מהו מצב הוריך; אמי די עקשנית וסרבנית. למשל מסרבת לקחת כדורים, קשה עם האוכל. בשבוע זה שאני נמצאת אתה היא נפלה לנו מהידיים (אנו מוליכים אותה כשאנו מחזיקים בה משני הצדדים) בכל יום. פעם הייתי המטפלת הטובה ביותר של אמי. כבר לא. נראה שגבי הכואב מונע ממניה להחזיק בה חזק מספיק. אכן חברות כח אדם הבהירו היטב שאף לא אחת תרצה לבוא אלינו כי המטופלת גרה בחיק משפחה והן קוראות לכך "משפחה משטרה" ועוד כהנה וכהנה דרישות... הנה מתקשרים אלי מהעבודה ואני מעדכנת במצב על כל היבטיו וזה נראה ממש עגום. בכל אופן נראה לי שעומד בפני תהליך ארוך למדי, זה לא מעכשיו לעכשיו. גם למצוא מטפלת חלופית וגם הדרך למציאת מוסד,שלבי זה אני הכי גרועה וכבדה וקשת החלטה... זהו בא לי לצרוח ולבכות. אבל מה זה יעזור? המון תודה לך.
 

אירילה

New member
שבת שלום היילה

מצטער שרק עתה אני מתייחס להודעתך ,עברתי אישית שבוע מתיש רגשית ופיזית. חמי מאובחן כחולה אלצהיימר כבר 8 שנים גם כן , לפני כ 2.5 חודשים החלה התדרדרות במצבו והיום נחשב לחולה במצב מתקדם+ , איך יודעים מתי הגיע הזמן להעיבר חולה מביתו? כשמתחילה אלימות , המכה הראשונה כבר אז יש להתחיל לפעול לקבלת קוד מיטה. בכל משפחה חייב להיות אחד שיהיה חזק , אחד כזה שיוכל להפריד בין הרגשות לבין ההגיון , אצלי במשפחה זה הייתי אני החתן. לאשתי עוד 3 אחיות וכולם כוללחמותי לא העיזו להוציא את המילה להעביר למוסד. לפני כ חודשייפ באה המכה הראשונה אשר חמי נתן לחמותי ואז באתי אליה ואמרתי שהגיע הרגע למלא את הטפסים ,ענתה לי שעוד לא הגיע הזמן ,אמרתי לה שהמכה הזאת הבודדה תביא אחריה עוד הרבה וזה בדיוק מה שקרה ,עד שלפני כשבועיים כבר כמט והתמוטטה ואז דחפתי אותה ממש לבוא איתי ולראות מוסדות מתאימים והיום הוא כבר ביום השני מחוץ לבית במוסד. כל שאלה אמיתית צריכה להישאל צל משפחה לחולה לצהיימר כאשר היקיר מגיע לרגע שבו הטיפול בו נעשה קשה וכמובן שגם כבר ישנה אלימות ואין מצב ושלא יספרו שאין ,כל חולה אלצהיימר בשלבים מתקדמים מתפרצת אצלו אלימות וזה ידוע ומוכח ,ברגעים קשים כאלה אנחנו חייבים לשאול עצמנו ביושר גמור : 1. האם אנחנו יודעים מקצועית להעניק את הטיפול הנכון לחולה? מטפל לא נחשב למקצועי!! 2. האם יש לנו בבית את כל הגירויים והאמצעים לספק לחולה ? 3. האם מעבר לאהבה שאנחנו מעניקים לחולה , אנחנו מוסיפים לו רמת חיים נאותה? ואני אומר לך: שאף אחד לא ישחק את בת היענה ויגיד שכן. משום שחולה מעבר לאהבה הרבה שמעניקים לו ,לא יקבל את הטיפול המקצועי והנכון - במוסד ראוי יקבל תנאים ראויים בסיסים של מקלחת ,מזון ,טיפול סיעודי , פיזיותרפיה , התעמלות ועוד. ובמצב כזה המטפל כבר לא המושיע יותר ,אני אמרתי לחמותי שמרוב אהבה נגרום למותו יום אחד (דברים קשים אבל נכונים). גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חכמים ויודעים איך לחתל ולרחוץ ,היום ,לאחר שחמי כבר יומיים במוסד ,נכחתי לדעת עד כמה שאנחנו רק חשבנו שאנחנו יודעים ,לעיתים האהבה לחולה מעניקה לנו הרגשה שרק אנחנו יודעים מה טוב לו ועל זה נלחמתי עבור חמי ואני לא מתחרט לרגע אחד שהיום הוא במוסד הראוי להיות בו ,צוות מקצועי , תנאי מחייה מעולים השומרים על כבוד האדם ועל צלם האנוש ,פיזיותרפיה ,התעמלות ,ריפוי בעיסוק ,מוסיקה ,טיפול עם חיות , השגחה רפואית צמודה ,תזונה נכונה תחת פיקוח - ושמישהוא יספר לי עכשיו שאת כל זה הוא יכול לתת לחולה שכל כך הוא אוהב. כמובן שאני מתייחס למצבים בהם כבר לא ניתן יותר להחזיק את החולה בביתו בגלל אלימות או הפרעות התנהגותיות קשות אחרות. ההמלצה שלי ,כשזה מגיע ,לא לדחות ,לא לחכות ,להתחיל יש לדאוג להוציא קוד מיטה של משרד הבריאות ועד אז לאשפז במוסד ראוי שיראה בעייני המשפחה. אני למדתי מתוך הטיפול בהעברה של חמי ,שהרגש לעיתים הוא המכשול הגדול ביותר ולכן יש להפריד את הרגשי מהרציונאל. אם תרצי יותר פרטים טכנים או אישיים יותר את מוזמנת לשאול כאן או במסר. שיהיה לכם רק טוב גרשון
 

היילה7

New member
קוראת וקוראת מילה במילה

גרשון, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי אך איני יכולה להירגעמהיחס המופלא של האנשים בפורום ושלך בכלל זה, ובמיוחד.בקלחת המהלך שהובלת ועברת, אתה מתפנה לחלק מילותיך לכל אחד ואחד ואיך פוסח אף לא על אחד. וכבר הבינותי את מקומך בכוח, והגם שהנך "רק" החתן הרי מעורבותך והאכפתיות שלך מסבירים היטב את הטלטלה שעברת. ומי כמוני מבינה טלטלה מהי. לפני יומיים שלושה נזרקתי לטלטלה של התלבטויות והתחבטויות שגומרות לי את הכוח הנפשי והפיסי. עד אז היו הקשיים הלוגיסטיים סביב אמי ובעיקר קשיי הטיפול בה והחיים שלנו סביב השעון הזה. ושלא כמוך, אין לי החלטה לאשפז במוסד. אני כבר שבורה מקושי אבל לחלוטין לא עברה במוחי המחשבה להוציאה מהבית למוסד. בעבר לפני שנתיים לערך, הייתה תקופה נוראה, וקשה במיוחד כאשר היא (בעידודה של המטפלת הקודמת) ישנה/שכבה הרבה במיטה וללא מזון נחלשה עד כדי כך שהיא הפסיקה לאכול כליל וכמובן שהרופא המטפל היה בכנס בחול והתחלתי לרוץ לרופאים אחרים שהתחילו לדבר אתי על זונדה ופג וכשלמדתי על כך היה לי ברור שאין מנוס ואני הפשלתי שרוולים והתחלתי "להאכיל" אותה בכפית (מים וחלב עם דבש..) במשך שעות, ואז אחרי כשבועיים סיוטיים כאלה היא קמה על הרגלים ואנחנו עדיין כאן.(במצב זה המטפלת טסה לה לביקור מולדת של 3 שבועות וכשבה - רק עברה דרכנו לראות אם עודנה חיה וחטפה שוק כשרתה את השיפור ). הסיפור אינו רקלוונטי להיום אבל הוא בא להצביע על המקום שבו אני נמצאת. כשלא אכלה ולא עמדה על הרגלים ראיתי שזה סוף היכולת שלי לטפל בה בביתנו וגם אז זה היה "סוף העולם" עבורי. היום, כשאני קוראת אותך בעיון רב, אני מודה שעולות אצלי שאלות ותהיות בלי סוף (ראה נא גם במסר).כי: אלימות - יש אצלנו מזמן; מניחים לה לזמן מסוים ועובר לה. צעקותיש מזמן; היא בעיקר קוראת "מאמה" לאמא שלה ו"איפה מאמה"; מנסים להרגיע ובסופו של דבר עובר לה והיא "חוזרת אלינו". ישנן התנגדויות (לאמבטיה, לנטילת תרופות, לאכילה, לקימה, להליכה לישון... לא תמיד אבל הרבה מאד דווקא בקאעי ה"אקשן", אותם דברים שיש לבצע. אבל פעמים רבות היא גם משתפת פעולה, נהנית באמבטיה, "עוזרת בהלבשה... ומרבית היום כפי שכבר כתבתי היא יושבת בכסא הגלגלים שלה ללא הגה, מנמנמת, קוראת לי בשמי וכאני נגשת אליה היא טוענת שלא קראה לי וגם מחליפות "צחוקים" ו"דברי חוכמה".בין היתר קיים קושי קשה והוא כרוך במוגבלות שלנו, בהיעדר החופש, מבחירה, לעשות ככל העולה על רוחנו (נסיעות למשל, בילויים). אבל אשפוזה במוסד לכאורה מעניק חופש כזה. אבל גם לטיפוס כמוני? הרי לפני 8 ןאחר כך לפני 7 שנים כשאושפזה בכל פעם לכחודש ימים - התאשפזתי אתה. ישנתי-ישבתי על כורסת בית החולים לצידהביום ובלילה גם אם לא הייתה בהכרה ורק ישנה. ועוד - דווקא נראה לי יותר "קל" היום, כאשר מהעבודה אני חוזרת הביתה ועוד מתפקדת איכשהו בבית ובאשפוז הרי מהעבודה אסע הישר אליה ובבית אצא מדעתי עם מחשבות כגון "מי יודע איך היא, ואם יש להם סבלנות אליה ולמצבי אי-השקט שלה, להאכילה... בשלב זה נראה לי שאתהגרשון וגם כולם כבר מבינים באיזה צד של המתרס אני נמצאת. בעצם לא בצד של המתרס אלא באמצעו של תהליך התלבטות נורא ואיום בגלל כל הקשיים אותם כבר פרטתי בעניין מציאת מטפלת, תפקודה, תפקודי וכו'. שוב תודה ותודה
 
מה קורה עם הבעל והילדים שלך?

כבר בכניסה הראשונה שלך הזכרת שיש לך בעל ושלושה ילדים. איפה הם בתמונה? הרי הם צריכים להיות מאד מושפעים ומשפיעים במה שקורה, ומדובר בארבעה אנשים שודאי אין מונוליטיות בדיעות שלהם. זה חלק מאד חשוב בהתמודדות ומעניין אם את מתעלמת במתכוון או בתת מודע (סליחה על הפסיכולוגיה) ? נראה לי שהעצות שלנו לא יעזרו בפועל, אם לא נדע ולא נתייחס למצב במשפחה ובבית בכללותו. יש הבדל תהומי בין מצב כמו שלך, ומצב כמו של ענתי למשל, שהיא מטפלת באמה במסירות מופלאה אך היא ואמה גרות לבד. מצד אחד קשה לה למצוא תמיכה מיידית מהמשפחה כשצריך, אך מצד שני היא יותר סוברנית בהחלטות שלה, וכנראה ההיפך אצלך.
 

היילה7

New member
הבית

לשאלתך מה קורה עם הבעל והילדים: יש לנו בן ושתי בנות. כולם בוגרים, הקטנה בת 25. טרם נישאו. הבעל אתי לאורך כל הדרך, הבאנו את אמי אלינו בהסכמת כולם, אפשר לומר שבעיני כולם לא נראתה אפשרות אחרת. אני יודעת שהפלתי עליהם "תיק"ומדובר ב"תיק" מורכב ומסובך למדי.אמי העניקה לכולנו אהבה רבה במהלך השנים, גם גידלה את הילדיםוהם משיבים לה אהבה.הבן מופנם יותר וסובל את מצבה של סבתו בפנים. הבנות פשוט נמרחות עליה ולא מפסיקות להרעיף עליה אהבה רבה, הקטנה ממש טיפלה בה בחום.הגדולה גרה מחוץ לבית ואינה פוסחת על יום ששי, כאשר היא באה הבייתה לראות את סבתה. אני קובעת בוודאות שהוצאת הסבתה מהבית יעציב את הבנות מאד; אני מעריכה שהקטנה תתנגד בתוקף. עוד לא פתחתי את אפשרות האשפוז בפני הילדים; אני עדיין במערבולת ההתחבטויות. בעלי שואל שאלות כגון: מי יגש אליה בלילה, כשהיא צועקת, מי ירגיע אותה ביום כשהיא בהתקף של אי שקט וחרדה? וכן הלאה. זה בקצרה.
 
טוב שאלתי. לדעתי זה משנה את התמונה.

מבחינתכם זה באמת מוקדם מדי להכניס כעת את אמא למוסד מתאים. אתם צריכים למצות את האפשרות של מטפלת ט_ו_ב_ה. איתרע מזלכם שעד כה לא עבדה אצלכם אחת כזו. לדעתי אתם צריכים לפטר את הנוכחית, אבל כמובן לתת לה את כל המגיע לפי החוק, בלי שתהיה לך הרגשה כאילו לא מגיע לה. תלחצו על לשכת כ"א שתמצא עובדת זרה מנוסה בטיפול בדמנציה, אחראית ומסורה. תנסי במספר לשכות כאלו וודאי תמצא אחת כזו. אם לא תמצא, תסכימי לעובדת חדשה שייבאו מחו"ל. כפי שדרורה כתבה, עושים כאן עוול לותיקות אבל תחשבי על טובתכם. אני חושב שעם עובדת חדשה תוכלו למשוך עוד שנה בבית וכולכם תהיו יותר "מבושלים" לאחר מכן להכניס את אמא למוסד מתאים.
 

אירילה

New member
יענקלה ,עוד שנה...????

באלצהיימר אין זמנים ,אצל אמנון אם היו שואלים אותי לפני חצי שנה על מצבו , הייתי עונה שהוא עוד רחוק מלהגיע למוסד ותרה מה קרה במשך 3 החודשים האחרונים. במחלה הזאת הכל נזיל וצריך להיות מוכנים להתדרדרות בזק ,הלוואי והיינו יכולים להעריך ,אבל המחלה לא נותנת ,אפשר להגיד בד"כ זה לוקח.... אבל גם אז כבר המילה בד"כ היא בע"מ. ועוד דבר נוסף למדתי שלא משנה כמה שהמטפלת טובה ,במוסד יודעים הכי טוב ומקצועית. אגב , שכחתי לספר , במוסד של אמנון וגם בקומה שלו ישנו עוד חולה "בן מחזור" מקבוצת התמיכה שאליה היינו הולכים וכנראה שבשבוע הבא תתצרף "בת מחזור" נוספת גם כן לאותה הקומה. שיהיה לכולנו בוקר טוב והתחלה של שבוע טוב ונאחל לאמא של ענת החלמה מהירה ובהצלחה בניתוח באם יהיה וכמובן נמשיך להתפלל לשלומו של אליעזר בנה של אריאלה. גרשון
 
לגרשון ולהיילה

אתה צודק גרשון בעניין אי היכולת להעריך זמן אבל זו היתה תחושתי. הייתי צריך לציין שאי אפשר להעריך, אבל אולי בסביבות שנה. אבל גם המקרים שונים מאחד לשני, אפילו אם על פני השטח נראים דומים. אני בהחלט מבין ומעריך מאד את הטיפול שנותנים במוסד בו אמנון מאושפז ונראה לי שאם וכאשר יגיע הזמן אעביר את אלפי לאותו מקום. אבל במראה שלנו, הטיפול שאלפי מקבלת בבית ע"י צ'רי ואני הוא הכי טוב. אלפי במצב שזו אשליה לחשוב שאיזה גירוי, שהיה עוזר בעבר, יעשה לה משהו. כשירחצו אותה היא ודאי תסבול הרבה יותר אבל פשוט לא אשמע וזה יהיה הרבה יותר קל בשבילי. לכן לא נכון לקבוע קטגורית שהטיפול במוסד (ולא כולם טובים כשלכם) לעומת הטיפול בבית, הוא הכי טוב. ודאי זה נכון במקרה שלכם וודאי יהיה נכון כשאגיע לשלב שיהיה קשה מאד להשאיר את אלפי בבית. אני מצטרף לאיחולים לאליעזר, כרמלה, ענתי ומוסיף גם את לילי ותמי וכל מי שנשתכח כרגע מזכרוני.
 

zs1957

New member
יענקלה צ'רי מטפלת מעולה

ואלפי לא כל כך אלימה כמו אמנון ומיכאל. היא רק לא רוצה להתקלח כמו רבים מחולי אלצהיימר ,שאינם אוהבים את המקלחת. לא קורה כלום אם היא מתקלחת אחת ליומיים. הצ'בחות של אלפי ה לא מכות של גברים, חזקים ואלימים. זהבה
 
למעלה