WinterSoul
New member
ייאוש.
אני מאמינה שאני לא היחידה שיש לה בעיה כזאת, אבל לפעמים צרת רבים היא אפילו לא חצי נחמה. בטח שלא בשבילי. העניין הוא שאני מרגישה מיואשת מבחינת הכיוון שלי בחיים. אני לפני צבא, ויש לי חצי שנה לממש בה את כל הרצונות של לפני צבא, את כל השאיפות והחלומות שהצבתי לעצמי בספר האישי. אני עובדת לפי זה, רוב הזמן...אבל לפעמים אני מרגישה עייפות, מרגישה חוסר מוטיבציה לעשות דברים כי אני חוששת בפנים שאבזבז את זמני בהשקעה בהם (כמו חזרה לנגן שאני משתוקקת אליה, למידה בבית של שפה וכדומה) ובסוף לא אצליח ממילא. והיות וברצוני לחסוך כסף מהעבודה שלי, אני לא מבזבזת אותו על מורים פרטיים. אני חושבת לפעמים שמשהו דפוק במשמעת העצמית שלי, שאני לא מסוגלת ללמוד דברים או לקבל מוטיבציה ללמוד, אם אין לי שיעורים פרטיים ומורה שידרבן אותי להשקיע. משהו תוקע אותי, ואני כל הזמן מתרצת את זה במחשבות שלי על המצב הרגשי שלי, על חוסר המימוש העצמי בתחום האהבה. כל הזמן מחכה ומחכה שהוא יגיע, האחד הזה שיוציא אותי מכל זה ויהיה כמוני, וידרבן אותי. כי בפעם האחרונה שבה זה קרה, כל דבר שעשיתי למעני - עשיתי למענו. (בדיעבד למעני, וברור שבמודע, אבל עדיין, כשיש מישהו שם בחוץ שמעריך את ההשקעה-יש הרבה יותר מוטיבציה לעשות...) אני יכולה מהצד לראות שדרך המחשבה שלי שגויה, אבל אני לא מצליחה להשתחרר ממנה. אשמח כל כך לעצות מנקודת מבט אובייקטיבית יותר... תודה מראש, קייטי
אני מאמינה שאני לא היחידה שיש לה בעיה כזאת, אבל לפעמים צרת רבים היא אפילו לא חצי נחמה. בטח שלא בשבילי. העניין הוא שאני מרגישה מיואשת מבחינת הכיוון שלי בחיים. אני לפני צבא, ויש לי חצי שנה לממש בה את כל הרצונות של לפני צבא, את כל השאיפות והחלומות שהצבתי לעצמי בספר האישי. אני עובדת לפי זה, רוב הזמן...אבל לפעמים אני מרגישה עייפות, מרגישה חוסר מוטיבציה לעשות דברים כי אני חוששת בפנים שאבזבז את זמני בהשקעה בהם (כמו חזרה לנגן שאני משתוקקת אליה, למידה בבית של שפה וכדומה) ובסוף לא אצליח ממילא. והיות וברצוני לחסוך כסף מהעבודה שלי, אני לא מבזבזת אותו על מורים פרטיים. אני חושבת לפעמים שמשהו דפוק במשמעת העצמית שלי, שאני לא מסוגלת ללמוד דברים או לקבל מוטיבציה ללמוד, אם אין לי שיעורים פרטיים ומורה שידרבן אותי להשקיע. משהו תוקע אותי, ואני כל הזמן מתרצת את זה במחשבות שלי על המצב הרגשי שלי, על חוסר המימוש העצמי בתחום האהבה. כל הזמן מחכה ומחכה שהוא יגיע, האחד הזה שיוציא אותי מכל זה ויהיה כמוני, וידרבן אותי. כי בפעם האחרונה שבה זה קרה, כל דבר שעשיתי למעני - עשיתי למענו. (בדיעבד למעני, וברור שבמודע, אבל עדיין, כשיש מישהו שם בחוץ שמעריך את ההשקעה-יש הרבה יותר מוטיבציה לעשות...) אני יכולה מהצד לראות שדרך המחשבה שלי שגויה, אבל אני לא מצליחה להשתחרר ממנה. אשמח כל כך לעצות מנקודת מבט אובייקטיבית יותר... תודה מראש, קייטי