יחסים מסוכנים
השאלה מצוינת, טרודי, התשובה קצת פחות, אני חושש. אני יכול לספר לך על ההתרשמות שלי, שהיא לא מקצועית, מאחר שאינני מתרגם באופן קבוע (זה תחביב בתשלום, כמו שאני אוהב לחשוב על זה). ראשית, זה תלוי מאוד בהוצאה, בזהות המתרגם (סלבריטי? משורר? ותיק? מקושר?), בזהות העורך (kind of the same), בסוג העריכה (הגהה? התקנה לדפוס? עריכת עומק? עריכה מדעית?), ובסוגה (genre) של הטקסט (עיון? ספרות? שירה?). השילובים האפשריים של המשתנים האלה מניבים כל פעם תשובה אחרת לשאלות שאת מעלה. ככלל היחסים בין עורך למתרגם הם מאוד עדינים, ותמיד יש פה עניין של רגישויות אגו. מתרגמים נוטים להיקשר מאוד לתרגום שלהם ומאוד חרדים מכל שינוי שנעשה בו, ובהרבה מקרים הם לא רואים את התוצאה אלא על המדף, וזה דבר איום. עורכים, בתורם, נקשרים גם הם לטקסטים שערכו, והרבה מלחמות עולם פרצו כשנתנו לעורכים ולמתרגמים לעבוד יחד, ואני יודע לפחות על שני מקרים של חברויות שהפכו לחברויות לשעבר, ולא צריך להיות גיאולוג כדי לאמוד את עומקם של משקעי הטינה, למרות הזמן שחלף מאז (אני עדיין נוטר לפרקים לעורך, אחד מסלבריטיאי העיתונות העברית, ששינה בביקורת ספרותית שכתבתי את הביטוי "חידה פלאונטולוגית" ל"חידה פוליאונטולוגית") (טוב, לא באמת נוטר, העיתון הזה כבר מזמן הפך מאובן בעצמו). הנהלים הם לא ברורים. בעיקרון, אם יש לך מספיק קשרים עם ההוצאה, את תמיד יכולה לבקש רשות לראות את הטקסט לאחר שנערך (לגבי סרטים אין לי מושג). לגבי קרדיטציה: המוסכמה שאני יודע עליה היא שאם מדובר בעריכת עומק, כלומר, אם אתה ממש משחק עם המבנים התחביריים, חותך משפטים במקומות שונים או מחבר אותם משפטים אחרים, עובד על נוסחים שוב ושוב, אז נהוג להוסיף את שם המתרגם. במקרים אחרים, כמו "עריכת ליטוש" וכו', זה לא נהוג. לגבי עורכים ספרותיים, בואי ניקח סלבריטי כמו מנחם פרי (לא איכפת להזכיר את שמו, מאחר שהוא אחד האנשים הכי חזקים בסצנה המקומית, והיחיד שעלול להינזק מכך הוא אולי אני, אם אני כל כך לא משמעותי, שגם אני בעצם untouchable (לא תרתי משמע!), וחוץ מזה אני פועל בחסות האנונימיות הוירטואלית
). להווי ידוע, שפרי עורך את הטקסטים של "הסופרים והסופרות שלו" מהקצה אל הקצה. מקורות יודעי דבר מוסרים לי שאחד הסופרים הקנוניים של הספרות העברית מגיש לו קרעי-טקסט שכתובים בשפה שרק פרי מבין, והוא מתרגם אותם לעברית ול"ספרותית". כמו שאמרתי, יש לפרי המון כוח, ואפשר רק להסתכל על גב הספרים שערך, שם הוא מתפייט עליהם ומוסיף את חתימתו הנצחית "מ.פ." - ואולי לכן ראוי לקרוא לו המ"פ של הספרות העברית. חנוך לוין אף הנציח אותו בשיר על זונה תל-אביבית שכל ידועני הספרות עברו אצלה, ו"אפילו פרי היה והשאיר פה קֶרִי" (ציטוט מהזיכרון; פרי כמובן ערך את הספר הזה, ואני בטוח שהתמוגג יותר מכולם). אני חושב שזה מאוד מעניין מבחינה תרבותית. אלכסנדר דיומא, שקנה לו חיי נצח (זמניים, לכל הפחות), חיבר כביכול כמאה רומנים. ידוע היום שלא כתב אף אחד מהם. היו לו רעיונות, אנשים אחרים עבדו עליהם, והוא כבר ערך אותם בעט-הגאון שלו. האסיסטנטים שלו אבדו בתהום הנשייה, בעוד שהוא מוכר כיום כמחברם של "שלושת המוסקיטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" ועוד ועוד. (האם מיכאל אנג'לו עשה במו ידיו את הקפלה הסיסטינית? מובן שלו!) אני מעריך שלו פרי חי במאה ה-19, היו חלק מסופריו נחשבים אסיסטנטים והוא היה זוכה בכל הקרידטציה (זהירות: בזאת לא אמרתי שהוא משתווה לדיומא, ובוודאי שלא לאנג'לו). כל זאת ללמדנו, שהתפקידים האלה של מחבר-עורך משתנים כל הזמן (חשבי על הקרדיט של מחבר התנ"ך! הרי מדובר ברב-מכר תמידי, ולא נתנו לו שום קרדיט, ואני בטוח גם שלא ראה אגורה).
