יותר לשתף מאשר להתייעץ

יותר לשתף מאשר להתייעץ

לפעמים אני שואל את עצמי אם לא נעשיתי קצת זקן להרפתקאות האלה. התחלתי לסייע בסדנאות ג'ויספרינג של פט גרוב, אבי ה-I AM, אחרי שהשתתפתי באחת לפני 25, אולי 30 שנה. החוויה היתה גדולה בכל פעם מחדש, אבל זו גם היתה דרך להעמיק ולהרחיב דרך עבודה עם אחרים את מה שהתחלתי כמשתתף בעצמי.

מדובר בסדנה מהסוג שמכנים לפעמים סדנה להעצמה, או להתפתחות אישית. 4-5 ימים רצופים, אינטנסיביים מאוד מבחינה רגשית - ולא פחות, מבחינה פיזית. אני אוהב סדנאות מהסוג הזה, וזו הטובה ביותר שהתנסיתי בה אי פעם.

עברו הרבה שנים מאז. מ-2 סדנאות לחודש בתקופת השיא ירד הקצב לסדנה אחת לשנה-שנתיים. שמחתי כשהוזמנתי שוב לסייע, אבל הספקות לא חדלים ואפילו מתעצמים: להיות כמה ימים מחוץ לקופסה ולבית - הפעם היא נערכת בגליל המערבי, מה שיחייב לינה במקום, הרחק מהמיטה הנוחה והבגדים המסודרים בארון והמטבח והכלבה שלי... - להיות מעורב בתהליכים מפרכים מהבחינות שהזכרתי, להתמודד עם מחויבות עמוקה כלפי המשתתפים וחברי לצוות, להיות במצב מתמיד של ערנות ויושרה, לוותר על שנת אחר הצהרים האהובה עלי...

אני יודע שהרבה פעמים, כשאנחנו נרתעים מלעשות משהו, זו בדיוק הסיבה מדוע נכון לנו לעשות אותו; אני יודע שזה נכון בשבילי במיוחד במקרה זה. אני לא נעשה צעיר עם השנים, כאילו שמישהו כן, אבל אני גם יודע שלא רק בסוף הסדנה אשמח שהשתתפתי בסיוע אלא כבר בתחילתה, כי החוויה מתרחשת בכל פעם מחדש.

אז לארוז גם את החששות יחד עם הבגדים וכלי הרחצה ולקחת הכל לשם. לכולם יהיה שימוש.

הנה אמרתי את זה.
 
ולפעמים כשנרתעים זה פשוט סימן...


לא לעשות.

בדיחה בצד, אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר.
הרבה פעמים אחרי שהתגברתי על חששות הצלחתי להנות ממפגש,
מסיבה, טיול.
 

einat162

New member
לא רק זקנה אלא גם פחד

פחד שדברים ישתבשו,
פחד שלא נסתדר,
פחד מה אחרים יחשבו עלינו (בושה),

והרבה פעמים צריך לחתור כנגד זה - כי ברוב המקרים החשש מתפוגג והתגמול שווה (חיצוני, או הרגשה פנימית של הישג).
 
לפחות בכל מה שנוגע לי לא היו לי הפחדים האלה

יש לי די נסיון בסיועים כאלה כדי לדאוג לגבי אלה.

כעת, יום אחרי הסדנה, אני עדיין כואב פיזית מהמאמץ ועייף משינה לא מספיקה, אבל עברתי חוויה יוצאת מגדר הרגיל.

צדקת, עינת: החששות התפוגגו כבר כשיצאתי מהבית, והתגמול שקיבלתי עלה בהרבה על המאמץ.
 
למעלה