סיפור על יופי, מעולם קסום.
הי לכולכם! קפצתי לביקור, החודש הזה קצת עמוס, סוער וסעור(?) נתקלתי בכזה שרשור- אז ב-מ-ק-רה באמתחתי סיפור: הקמטים של אמא/ מתוך: "הנערה שאהבה סכנות" הרצליה רז. טנביה נולדה כבת למשפחה ברוכת ילדים בכפר קטן. בכפר עבדו כולם קשה לפרנסתם, ואילו טנביה אהבה לשבת על שפת-הנחל ולהתבונן בבבועתה המשתקפת במימיו, לקשט שערה בפרחים, ולצחקק אל עצמה בשביעות רצון. יום אחד עברה במקום אישה זקנה, חרושת קמטים שצעדיה איטיים. התבוננה בילדה ואמר: "צחקי, ילדה, צחקי כל עוד את יכולה, כי יום אחד לא תאהבי כלכך לראות את עצמך במים. לא תמיד תראי כך." "אני?" אמרה לה טנביה. "אני לא אהיה זקנה אף פעם. אמא שלי ספרה לי על מעיין פלאים, השוכן לא רחוק מכאן, וכל הטובל במימיו נהפך צעיר, יפה וחזק כמו שהיה בעלומיו. אם תרצי אראה לך אותו". "לא, תודה" ענתה הזקנה. "אין לי כל צורך לחזור לנעורי. אני גאה בקמטים שלי, ואין לי כל תשוקה לחזור על חיי. די לי במחזור חיים אחד." משכה טנביה בכתפיה, וחזרה להתבונן בעצמה, והזקנה פנתה והלכה לה. כך חלפו השנים. טנביה בגרה ונישאה לאיש. לזוג נולדו שני בנים ובת קטנה. הם עבדו קשה לפרנסתם, ובמרוצת הימים, היתה טנביה "מגניבה" הצצות קטנות במימי הנחל, ומחייכת. עם השנים, פקדו אסונות את המשפחה: בעלה של טנביה יצא לצוד, חיה טרפה אותו והוא לא שב. הבן הבכור חלה במחלה קשה לאחר מכן, ונפטר. לאחר שנה, יצא הבן הצעיר לגרש את הנחשים שפשטו על השדות, ונחש הכיש אותו וגם הוא מת. טנביה נותרה עם בתה הקטנה ועבדה כעת קשה מתמיד לפרנסה. כעת לא נותר לה זמן לתהבונן במי הנחל, והיא חשה עייפה וזקנה. יום אחד, בשובה מן השדה וערימת עצים על גבה, להבעיר אש בבקתה, חשה עייפה מתמיד ודאגה כיצד תוכל להמשיך לעבוד כל כך קשה. היא נזכר בסיפורה של אמה, על מעיין הפלאים. והחליטה. בהגיעה לבקתה, מצאה את הילדה יושבת ומחכה. הבת רצה אליה וחיבקה אותה וביקשה אוכל, וסיפור. טנביה הכינה אוכל, השכיבה את בתה לישון וספרה לה סיפור על מעיין הפלאים. הבת חייכה וליטפה את מצח אמה: "אמא, צמח לך קמט קטן, חדש." בבוקר השאירה טנביה את בתה מחכה על סף הבקתה וצעד לכיוון היער. למקום בו שוכן מעיין הפלאים. היא פשטה בגדיה, ונשאה תפילה: "מעיין פלאים, החזר לי את כוחותיי, את נעוריי, מראי הצעיר והרענן, כדי שאוכל לפרנס את בתי." היא צללה. מי המעיין געשו ורעשו, ומתוכם עלתה טנביה הצעירה, הרעננה והחזקה. היא פילסה דרכה בקלילות ולכיוון הבקתה, וקראה בצהלה: "בת שלי חזרתי אליך" אבל הילדה החביאה פניה ממנה "זאת אני, אמא." "את לא אמא שלי. לאמא שלי יש קמטים יפים על הפנים. אמא שלי היא הכי יפה בעולם. אני לא אוהבת אותך ככה". הילדה התרחקה מטנביה. וכך עברו הימים. בלילות שמעה טנביה את הבת בוכה: "איפה אמא שלי, אני רוצה את אמא, עם הקמטים היפים." בימים התחבאה הבת בפינה. טנביה החליטה לעשות מעשה. בבוקר השאירה את הבת ליד הבית, וצעדה שוב אל מעיין הפלאים: "מעיין פלאים, החזר לי את מראי הישן, החזר לי את אהבת בתי." מי המעיין רעשו וגעשו. ומתוכם עלה טנביה- תשושה וחלושה יותר מקודם. בקושי רב עשתה דרכה הביתה. אך כשעמדה בפתח הבית, זנקה ילדה קטנה וקלילה לעומתה, נפלה על צווארה בנשיקות וקראה: "אמא, סוף סוף חזרת אליי!"