יום שכזה.
זה נשמע מוזר, אבל אני פשוט צריכה תמיכה ו/או הזדהות בעניין. אמי נכה, לוקה במחלה הפוגעת בעצבים במוח. עד עכשיו כבר התרגלתי למחלה שלה, לכך שהייתה צריכה עזרה ללכת לשירותים ולישון, להחליף בגדים וכדומה. אבל עכשיו המחלה שלה התדרדרה ופגע גם בזכרון שלה לטווח קצר. אני מוצאת את זה קשה להתמודד עם העובדה שיש לי אמא צעירה (בת 51) עם תואר בכלכלה וסטטיסטיקה שפתאום באמצע ארוחת ראש השנה שואלת איזה חג זה. או ששואלת את אותם שאלות לאחר 5 דקות. או אומרת שהסיסמה לפתח הבית הוא הקוד של כרטיס האשראי שלה. איך אפשר לקבל את זה שהאדם שאתה מכיר כל החיים שלך משתנה, מעבר לפן הפיזי (דבר שגם לקח לי הרבה זמן לקבל), להיות גוש בשר מנוון שמתקשה לזכור את הדברים הכי קטנים? הסיבה שאני כותבת את כל זה בפורום הוא מכיוון שאני חיילת בגיל 19, ואין לי חברות שבאמת מבינות על מה אני מדברת כשאני אומרת שאני שחוקה כבר מהמסיכה שאני עוטה מולה כדי שלא תדאג. איך אפשר להתמודד וקבל את המצב היום-יומי הנורא הזה?
זה נשמע מוזר, אבל אני פשוט צריכה תמיכה ו/או הזדהות בעניין. אמי נכה, לוקה במחלה הפוגעת בעצבים במוח. עד עכשיו כבר התרגלתי למחלה שלה, לכך שהייתה צריכה עזרה ללכת לשירותים ולישון, להחליף בגדים וכדומה. אבל עכשיו המחלה שלה התדרדרה ופגע גם בזכרון שלה לטווח קצר. אני מוצאת את זה קשה להתמודד עם העובדה שיש לי אמא צעירה (בת 51) עם תואר בכלכלה וסטטיסטיקה שפתאום באמצע ארוחת ראש השנה שואלת איזה חג זה. או ששואלת את אותם שאלות לאחר 5 דקות. או אומרת שהסיסמה לפתח הבית הוא הקוד של כרטיס האשראי שלה. איך אפשר לקבל את זה שהאדם שאתה מכיר כל החיים שלך משתנה, מעבר לפן הפיזי (דבר שגם לקח לי הרבה זמן לקבל), להיות גוש בשר מנוון שמתקשה לזכור את הדברים הכי קטנים? הסיבה שאני כותבת את כל זה בפורום הוא מכיוון שאני חיילת בגיל 19, ואין לי חברות שבאמת מבינות על מה אני מדברת כשאני אומרת שאני שחוקה כבר מהמסיכה שאני עוטה מולה כדי שלא תדאג. איך אפשר להתמודד וקבל את המצב היום-יומי הנורא הזה?