איזה יום..
היום היה לי סיור לבית לוינשטיין... שזה בית חולים שיקומי. היה .. לא קל.. בזמן שהעובדות הסוציאליות הרצו לנו.. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה קרבה שלי לאנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים, אחד שנלקח, וכמה שיצאו מזה בנס כ"כ גדול (עצום!).. ואחי גדול,ומשפחה, וחברות שלי, וידידים, ופתאום, פתאום געגועים מציפים אותך לאנשים שנמצאים ממש שם איתך.. באותו מקום, פיזית אפילו. אבא שכול שהרצה לנו אמר "450 איש מסתובבים איתנו, ולא יודעים אפילו שהם מתים." לקח לי כמה זמן להבין את זה לגמרי.. הרהור של כמה דקות.. וכשזה הכה בי, זה הכה בי. ונזכרתי בהצגה שהייתה לנו בכיתה ח' או ט'.. והנה דמעות מציפות שוב את העיניים. גם לאנשים בלי רגשות יש רגשות, מסתבר.