גם לי זה הפריע ואני אפילו מתבייש.
בכל אופן, מישהו הפנה אותי לקישור שהבאתי כאן. קשה לי לתאר במילים עד כמה היה לי קשה לראות את התמונות המופיעות שם - החל מתמונות ילדות וכלה באלה מההלוויה. במקרה אני זוכר גם כתבה מהעיתון שבה אימו של אסיל התראיינה וסיפרה (בין היתר) על הכאב האישי שלה בעקבות אובדן בנה. מה עוד יש לי לומר?.. המילה "שאהיד" מעוררת בי אסוציאציה שלילית. זו כנראה התזכורת למצב המלחמה שאנו נמצאים בו כרגע. גם הדגל הפלסטיני, שבה נעטפה גופתו של אסיל, רחוק מלעורר בי זכרונות חיוביים. ובכל זאת - הכל כל כך דומה. כל כך..מוכר, לעזאזל... כל כך מזכיר את מה שכבר ראיתי פעמים כה רבות, לאחר כל פיגוע טרור או אפילו "סתם" מוות. המוני אנשים, קרובי משפחה, חברים וסתם אנשים שאיכפת להם באים לחלוק כבוד אחרון לבחור שנרצח. כן, כך קוראים לזה. אין ספק שזה היה מוות מיותר, תוצאה של היערכות לא מתאימה בצמרת המשטרה, כמו גם ליבוי יתר של היצרים מצד ראשי המגזר הערבי - בכל אופן, 13 בנים צעירים, בקושי הספיקו עדיין לחיות, שילמו על כך בחייהם. 13 משפחות לעולם לא יוכלו לשוב להיות מה שהיו. התמונות מההלוויה מזכירות מאד תמונות מהלוויתו של כל הרוג פעולות איבה במגזר היהודי. תהלוכה של אנשים כואבים והמומים מתנהלת בשקט מופתי. בדמיוני אני מצליח לשמוע פה ושם קולות בכי. אפילו לא מזכיר את ההלוויות הפרועות שרואים בטלויזיה מהשטחים. אף אחד לא מתלהם, אף אחד לא צועק. פשוט הלוויה ישראלית מאופקת לכל דבר. ומה הפלא? כל הנוכחים, או לפחות רובם הגדול, ישראלים. זה אולי לא פלא- אני ממשיך לחשוב - אבל קצת מוזר לפגוש תרבות ישראלית כל כך, על רקע הדגל הפלשתיני והמילה "שהיד". הנה הגעתי לצילום תקריב. נערה צעירה, כנראה האחות, נוטלת מיקרופון ונושאת הספד ברקע נראים אנשים בוכים. אוף... תמונות כאלה שוברות אותי כל פעם מחדש... קשה לי להאמין שמישהו מסוגל להישאר אדיש למראה כאב כזה, ואיפוק כזה. בהתחלה עוד ניגבתי את הדמעות בחולצה. עכשיו כבר לא איכפת לי. לפחות כמו התמונות, כואב לי לחשוב על מה שעובר על המשפחות האלה, בנוסף לכאב של האובדן עצמו. עוד לפני שהמקרה נחקר לגופו, כבר שפטו את בניהן לשבט וטענו שסיכנו את חיי השוטרים (ולכן בוודאי שהגיע להם למות). אם זוהי דרך המחשבה של אזרחים במדינה דמוקרטית, הרי שיש כאן מקום לחשבון נפש ארוך. מאד.
