יום השנה--

[mykal]

יום השנה--

בעוד שבוע יהיה יום זכרון לאבא שלי--שנה לפטירתו.

אני יודעת שמדובר בפורום "בנות ללא אם"
ופתאום לכתוב על אבא,
אבל אבא שלי במשך כמעט 40 שנה היה גם אבא וגם אמא,
הוא דאג, וקנה, והתיחס ותפקד כאבאאמא יחדיו.

כן, אני מבינה שצריך להפרד, ואני מבינה שהחיים יותר חזקים,
ואני בד"כ מצליחה לנתב עצמי --להרגעה וקבלה והכלת האובדן,

אבל למה פתאום בשבוע האחרון, כ"כ קשה לי?
למה בשבוע האחרון--אני לא רגועה?
למה בשבוע האחרון, אינני מצליחה לישון בלילה?
ולמה אני מוצפת, בזכרונות, ברגשות, בדמעות בעינים?
ואיך אשרוד עוד שבוע?

 

[נועָה]

אולי

כל הדברים ביחד. זה לקראת יום השנה לפטירתו, שזה יום גדול, חשוב ומשמעותי עבורך, ולכן מעורר בך התרגשות גדולה.
ואולי דווקא בגלל שאת מצליחה לנתב את עצמך להכלת האובדן, אולי את קולטת שנשאר לך שבוע וזהו, ונפרדים. וזה, עכשיו קשה לך.
מותר לך להרגיש את כל מה שאת מרגישה. הכול בסדר ולגיטימי.
להיות אמיתית וכנה, זו הדרך היחידה שתצאי מזה. שתתגברי על זה. אחרת זה רק יֵירָאה שהתגברת על זה.
ואם זה נכון, עכשיו תקלי על עצמך.
איתך,
נועה

 

[mykal]

נועה תודה על תגובתך,

דוקא את הפרידה מאבא השלמתי, ויותר מזה,
כל השנים שלא הצלחתי להפרד מאמא --וסבלתי,
עכשיו מרגישה שנפרדתי גם ממנה.
יש בי איזו השלמה --עם לכתם, ובתקוה שהם חיים באהבה גדולה אי שם.
(הם היו הזוג הכי אוהב עעלי אדמות)

קשה לי לדעת שלא אשמע את הצחוק המתגלגל שלו,
ואת דברי החכמה שלו. ועוד...
והנה בעוד ימים, ככה חלפה שנה, והעולם צוחק, והמציאות רגילה,
ואפילו כתובת שלו כבר השכרנו.

אני יותר לחוצה, ואין לי הסבר.
אני נרגשת ולא מוצאת מנוח, ולא יודעת למה עכשיו יותר מבכל השנה,
(הלא קלה הזו)
מרגישה גם אחריות על הקשרים עם אחי ואחותי, וגם על בני משפחתי שאבא היה שותף מלא
לכל ההתרחשויות כאן.

אני עסוקה מאוד בימים אלה בהכנת כנס בנושא דיאלוג בחברה,
ומנסה לנתב את הראש והלב לשם.
מקוה שאצליח.

 

[עדיה222]

MYKAL

כשכתבת שהשכרנו את הדירה, והעולם צוחק והמציאות רגילה - פתאום הבנתי את העוצמה שיש ביום השנה הראשון. זה אותו זמן, אותו אורך יום, אותם קולות, אותו מזג אוויר, אותה תכונה של תחילת החופש הגדול, אותה שמחה או חשש מתחילת הקיץ, ממש אותו דבר, אבל שונה לגמרי. כל כך הרבה דברים עברתם, ביחד כמשפחה, עברת כפרט, מאז מות אביך. כל כך הרבה חשבת, הרגשת, גיבשת את היחס שלך לאבדן. עם מות אביך כך סיפרת יכולת גם להיפרד מאמך, ונפרדת משני הוריך. זאת דרך ארוכה, ענקית, של דקות רבות שבכל אחת אינטנסיביות חדשה. והנה חוזר הזמן הקודם, ואחת ההשפעות של החזרה היא אולי זרקור אל כל הזמן הזה, אל כל הדרך שעשית. הזמן שחוזר על עצמו, אבל בכלל לא חוזר על עצמו - אולי זה הדבר שכל כך מעלה בך זכרונות ורגשות.
מחבקת חיבוקים חזקים
עדיה

 

[Nillie4]

גם אצלי בדיוק אותו מקרה!

גם אבא שלי היה עבורי גם אבא וגם אמא. הוא נפטר לפני שבועיים, מסרטן. היה חולה חמש שנים אבל לא הצלחתי בשום צורה לעכל או להתכונן וכך יצא שמותו היה עבורי בעצם פתאומי.... כולנו היינו בטוחים שיש עוד זמן ועכשיו אני פשוט לא מצליחה להמשיך. עזבו להמשיך, לא מצליחה לנשום, לא מצליחה להנות מהדברים הכי בסיסיים, מקלחת, ארוחה... החיים הפכו בבת אחת לסבל נוראי. לא יודעת מה לעשות.

 

[mykal]

אני מבינה אותך, אצלך אבל זה רק שבועיים.
זה באמת טרי, ומפתיע.
מקוה שתתאוששי מהר.

ספרי על עצמך קצת, יש לך משפחה?
את עובדת?

הנה אנחנו כאן לחבק ולתמוך.
ספרי על אבא,
ומשתתפת במערך.

 

[Nillie4]

תודה רבה על המילים המעודדות

אני בת 29, לחלוטין ילדה של אבא... מרגישה שבגלל שהוא היה דמות כל כך מגוננת, ציבה, תומכת ואוהבת יכולתי להשאר ילדה בהרבה מובנים עד גיל מאוחר יחסית. אמנם יש לי משפחה, אמא, אח, בעל ותינוק בן חצי שנה אבל אף אחד מהם לא היה קרוב אלי כמו אבא. ובכלל לא הספקתי לפתח עם אבא מערכת יחסים בוגרת. רק התחלתי להתבגר לפני שנה או שנתיים, ואני כל כך בוכה על זה. כל כך רציתי לנהל איתו שיח של בוגרים, שיכיר אותי הבוגרת וילווה אותי גם בשלב זה. העצות שלו, הקול שלו, המגע, ההומור והאהבה האינסופית... אני שבורה לגמרי. אני עובדת, אבל מאד מתקשה לחזור לעבוד בחשק, כי כל המניע שלי לחיים, להחלטות, להתנהלות בחיים, היה אבא. ואני הייתי מרכז חייו. ללא שום ספק, הוא מעולם לא הסתיר זאת אפילו משאר המשפחה, שאני והוא היינו אחד. ממש ככה. קשר עמוק כל כך. הוא מעולם לא הרים עלי את הקול. ואני כמעט מעולם לא רבתי איתו. זכורות לי פעמיים בחיי, שתיהן בגלל הורמוני הריון, שכעסתי עליו, והוא התיחס לזה כל כך בהבנה ובאהבה, שכמובן שלא יכולתי להמשיך לכעוס לאורך זמן. הרגשתי נוראית והתנצלתי כל כך. הוא תמיד אמר לי שקשר עם ילד זה לנצח ואין שום משמעות לשום כעס או ריב. הרגשתי אהבה וקבלה אינסופיים וללא תנאים, רק ממנו. לא מאף אחד אחר בחיי, גם לא מאמא שלי ובעלי.
איך אפשר להמשיך ככה? זה הרי לא אפשרי! אני מתפוררת ממש גם ברמה הפיזית, התחלתי לחלות יותר. זה בעצם יהפוך להיות קל יותר? אני אצליח אי פעם להנות מחיי שוב? לראות את הטעם בחיים?

 

[mykal]

אני כ"כ מזדהה עם דבריך,

אומר לך מה 'מחזיק' אותי, ברגעים כאלה.
הידיעה שהייתי אהובה כ"כ. הידיעה שהוא בטח צופה בי מלמעלה,
וגאה במה שאני משתדלת ומתאמצת לעשות ולהשיג.
המחשבה, שאני הולכת בדרך שהוא התווה לי--לאהוב את כולם,
להעניק לכולם, לשמור על האחדוות המשפחתית.
אני משוכנעת שכשאחי ואחותי ואני יושבים יחד, מפטפטים, וצוחקים ובוכים יחד,
הוא מתמוגג מנחת.
וכן בעיקרון רק שלושתינו ובעיקרון פעם בחודש לפחות.

כן, הכאב פושט צורה, ולובש צורה, ואני בטוחה שאת 'תקחי את עצמך בידים'
ותתגברי, ותלמדי להיות אמא לבן שלך, כמו שאבא היה בשבילך.

את רק חודשים אחרי, תני גם לזמן כח.
וממקום סולח לעצמך על הקושי--תתגברי.
ואנחנו נתמוך אחת באחרת.

 

[עדיה222]

NILLIE - אני משתתפת מאוד מאוד באבל שלך

 

[אשבל1]

יום השנה..

היום הזה הוא סמלי, מטרתו לציין את סיום מנהגי האבלות, והנה פרדוקס, לפעמים דווקא ביום הזה ולקראתו, מרגישים את האבל בשיא עוצמתו, כמו שאת מתארת את שעובר עלייך בימים אלו, ובוסף בטח קיימים מתח והתרגשות שלפני המעמד, תקשיבי לעצמך, תתני לגופך ונפשך מה שהם הכי זקוקים כרגע, ואני שולחת לך חיבוק

ואשמח לשמוע מה שלומך היום.

 

[mykal]

חיי כמטוטלת,

בשבוע האחרון--
ביום חמישי שעבר עלינו לירושלים--בבניני האומה
אחת מבנותי קיבלה את ההסמכה לעו"ד.
אתמול עלינו שוב לירושלים--לאוניברסיטה העברית,
שם קיבלה בת אחרת את תעודת המוסמך -M.A בחשבונאות.

ושתיהן מבלי תיאום דברו על ההפסד שסבא לא איתן.
כי הוא היה בטוח שמח וקונה פרחים (כך נהג בכל השג כזה)

וכן 'יום השנה' ביום רביעי הבא,
ואני מעין 'מסכמת' את ההפסדים שלו, של ארועים במשפחתינו
(כולל אחי ואחותי) וההפסד שלנו שהוא לא כאן וחוגג איתנו או לחילופין יועץ לנו כשקשה.

אז יש 'שמחות' קטנות של החיים,
אבל הן תמיד חסרות, משהו לא שלם, משהו פגום.
אז מרשה לעצמי לבכות, אבל רק בהיותי לבד,
וכך נראה על פניו שהכל נע במסלול הנכון.
כן, הרגשת המטוטלת.

 

[נועָה]

ברכות מייקל

להסמכה של בנותיך. וואו, איזה כבוד ואיזה יופי! ואחת אחרי השניה.
אני קצת אמביוולנטית. מצד אחד אני מזדהה עם הדברים שכתבת, כי את לקראת יום השנה, ואני לגמרי איתך.
מצד שני, אני מנסה להראות לך את הצד הטוב של המטוטלת, את זה שלסבא היה חלק גדול ביצירת האירועים האלה של הנכדות, והוא שותף להם עכשיו מלמעלה.
גם באירועים של שאר בני המשפחה, אביך היה שותף ליצירתם, ואין בהם שום דבר פגום עכשיו כשהוא איננו. יש בהם בסיס איתן.
אל תעשי את זה לעצמך, את "הפגום" הזה. אין שום דבר פגום במשפחה שאוהבים בה אחד את השני, גם כשהיא חווה אובדן.
מה לעשות, המוות הוא בלתי נמנע והוא חלק מהחיים, החיים והמוות הם מכלול אחד, וללמוד לחיות בלעדיו, גם אם הדבר לא מתקבל על הדעת – זה דבר שחייבים לעשות. ואז, אין מטוטלת.
את כל הזמן אומרת שמעכשיו את בתפקיד המבוגר האחראי. בכל פעם כשאת מרגישה מטוטלת תחבקי את הילדה הקטנה הפנימית שזקוקה לכוח, לאהבה, לנחמה ולתמיכה.
אני מאמינה שיגיע הרגע שהילדה הקטנה לא תרגיש יותר מטוטלת.

איתך,
נועה

 

[mykal]

תודה על האיחולים

אני באמת שמחה וגאה בבנותי. (גם בבני)

ולשאר דבריך--מקבלת באהבה את האמירה שאין פגום,
ומתיחסת בעיקר למילה פגום--שאולי לא היתה משובצת נכון.
אני התכונתי 'להיעדר' 'לאותו חלק שמחפשים אותו'
קצת מזכיר לי את 'הכסא' לנעדרים בזמנו--שהיה על גבעת הטרשים מול עתלית.

זו ההמתנה שאולי הוא יגיח מאיפהשהוא עם זר הפרחים הגדול, ויחייך את החיוך המתוק שלו,
וקולו ירעם בקול ויאמר--"אהה אין כמו הנכדות שלי"
וכל הקהל מסביב יהנהן בראשו ויחייך אליו חזרה.
'הזר' הזה חסר לי, החיוך הזה חסר לי---
אני כן יודעת שהוא רווה נחת שם מלמעלה.
ואני שמחה בכך.

אני בהחלט לא מסתירה את גאותי ואושרי ממשפחתי זו שהקמתי,
בהחלט עם תשתית של אמא שלי ואבא שלי,
ואוהבת את אחי ואחותי ומשפחתם.
אני לא חושבת שזה בא על חשבון הגעגוע, אלא שברגים כאלה--
אני צריכה אותם, אולי זה אגואיסטי. (למרות שאינני מוגדרת ככזו בשום סביבה שלי)

לגבי הילדה הקטנה שבי--אינני מכירה אותה.
מעולם לא הייתי, תמיד הייתי גדולה ואחראית.
תמיד דאגתי לסביבה, ומעולם לא ביקשתי עזרה.
היום אני לפעמים מרגישה צורך שיתיחסו אלי בלי פניה שלי,
ומודעת לכך שזה לעולם לא יקרה.
אני כן יודעת למצוא לעצמי את רגעי 'האהבה העצמית', 'לפנק את עצמי'
אבל את הילדה הקטנה לא אמצא לעולם, היא עוד לא נולדה בי.

בכל מקרה, דרך הניתוח שלך את המצב, וקצת אותי
בהחלט עוזר לי לעשות 'סדר' מוגדר -במטוטלת שבתוכי.
תודה על כך.

 

[אשבל1]

ברכות על הצלחת הבנות, איזו נחת

לגבי הילדה הקטנה עליה דיברה נועה, אצלי בניגוד אלייך היא כל כך קיימת, זה מדהים, כל אחת וחייה שלה, כמו עולם אחר לגמרי

 

[עדיה222]

הילדה הקטנה שבתוכי

הייתי שמחה להבין קצת יותר את המושג הזה, "הילדה הקטנה שבתוכי". ברור לי שהילדה הקטנה נמצאת בתוך האישה הבוגרת. ייתכן שהילדה הקטנה מייצגת את תחושתה של האישה הבוגרת שהבגרות נכפתה עליה, והיא עדיין זוכרת את עצמה כילדה? אודה שהמושג לא מובן לי... חיפשתי בגוגל, תראו מה מצאתי:
זה שיר. ב"העתק הדבק" התפרק מבנה-השורה, וכל השורות נבדקו לטקסט רציף.


הילדה הקטנה שבתוכי

מילים:אילת שלו לחן ושירה:ג'ודי קלע

זו אני הילדה הגדולה קוראת לך אהובה קוראת לך הילדה הקטנה שבתוכי בואי שבי לידי ונשיר ביחד בואי אחבק אותך ואומר לך שהיום אני סולחת לי אמחה את דמעותייך ואשחרר אותך לצעוד תם ונשלם בתוכי הסבל כבר לא זקוקה לו יותר בשביל לגדול זמן לשחרר את החבל לרפא ולסלוח לעצמי על הכל בואי אקח אותך איתי לשם למקום חדש ללא רגשות אשם נצעד ביחד בשביל חיינו נשאיר את הכאב מאחור מודה לך שסללת לי את הדרך למצוא אותי בחזרה כבר לא ילדה קטנה ומפוחדת המתנהלת בעולם הזה כמו זרה כן זו אני האישה הגדולה השלמה אוספת חלקי נשמה אבודים בונה את עצמי מחדש מצלילים מתוך שקט פנימי ועוצמה אני הגדולה סולחת לכל שהיה בתוכי ונשבר אני האישה של חיי משחררת אותך היום ילדה קטנה שלי מהעבר... אני האישה , של חיי!

הוקלט באהבה , רוך ונגיעה מלאכית באולפן של ידידי המוסיקאי אמיר יעקובי

 

[אשבל1]

וואוו,

אני קוראת עכשיו בשנית, כשקראתי אתמול מאוד התרגשתי ודמעתי והיה קשה לי להגיב, אני מאוד מזדהה אם כי אצלי הילדה הזו "מגיעה" לא מעט

 

[עדיה222]

אשבל - לא תאמיני

הבאתי את השיר דווקא כדי לומר שאני לא מבינה את המושג "הילדה הקטנה", ובעצם כמה אני חושדת במושגים שימושיים נוסחתיים שכאלה, וכו' וכו'. והנה קראתי את התגובה שלך, ואמרתי לעצמי - אולי בכל זאת יש משהו בשיר הזה, אולי יש איזו אמת...
עכשיו קראתי בניסיון לדמות מה נראה לך נכון ואמין בשיר הזה, ונזכרתי בשירים שאת מפנה אליהם, והעליתי את עולם-הרגש של אותם שירים, ואיכשהו השיר הזה על הילדה הקטנה ספח לתוכו אמינות, והתחלתי להבין במה מדובר...
השאלה של אמינות הטקסט היא משהו לגמרי מסתורי.
אילו שירים נראים עמוקים, למי, באיזו תקופה, באיזה עידן, איך הדורות הבאים מואסים בשירים של הוריהם, דנים אותם כרגשנים ולא אותנטיים, ושרים את שיריהם הצרודים הבלתי מלודיים, כשהם מוכנים להקריב הכל למען האמת, האמינות, הניקיון...

 

[עדיה222]

MYKAL! נפלא! ברכות לילדות ולך!! ולכם!

אני מברכת את הבנות שלך, עורכת הדין ורואת החשבון, ואותך ואתכם, איזה השגים יפים ומעולים! שתזכי לעוד ועוד נחת.
ברור, ההורים שלכם מתמוגגים שם בביתם שבשמיים.

 

[עדיה222]

MYKAL - הסמכת הבנות

הסתכלתי בתאריכי ההודעות שלך. ההודעה על המתח וכו' היא בדיוק מיום ההסמכה של בתך כרואת חשבון! נו, מה את רוצה? למה את מצפה? מצפה שלא תהיי מוצפת ברגשות גדולים?
עוד פעם - ברכות רבות, אמא גאה! והמון הצלחה עם תחילת החיים המקצועיים - לילדות המצויינות!

 

[מאי 282]

מייקל יקרה,אני שולחת לך חיבוק חם

מילותייך מכות בי,מה יש לומר...
לא פשוט האובדן,לא פשוט הפיספוס לא פשוט הצער
והם חסרים כל הזמן ויש ימים שהם חסרים יותר מתמיד

שולחת לך עוד ועוד חיבוקים חמים,צר לי שזה כל
מה שביכולתי לעשות,מהמקום הכואב הזה שלך,
שנוגע כל כך במקום הכואב הזה שלי,
לעיתים אפילו אין די מילים.