אני עומד בצפירה, אסביר מדוע:
בניגוד למה שטוענים אחרים כאן (ובוודאי בניגוד לנימוק החרדי המטופש והמטומטם), יש משהו מאוד מכובד ומאוד טקסי ומאוד מרגש, בהתייחדות של דקת דומייה, תוך מתן כבוד וזיכרון בעמידת דום. יש כאן משהו טקסי יפה ומכבד ומשמר זיכרון. אני עומד - כי אני מכבד את זכר קרבנות השואה האיומה, אני עומד כי אני זוכר את העוולה הגדולה בעוולות שנעשתה לבני עמי באכזריות אין קץ! אני עומד - כי השואה וזכרה הוא משהו מכונן באישיותי היהודית בזמן הזה, ואני מכבד את זכר השואה, וזוכר את הנטבחים. תינוקות (כילדיי), ילדים (כאחייני), נערים (כאחיי), הורים צעירים (כמוני), הורים מבוגרים (כהוריי) וזקנים (כזקניי). אנשים מלאי אישיות וחדוות חיים - שהושפלו בהשפלות הכי נוראיות, שנטבחו ברוע שאיני מסוגל לתפוס. אני כואב את מותם האכזרי, המזעזע; ואינני מסוגל לחוש את עוצמת הזוועה. הורים שנאלצו להמית ילדיהם כדי שלא יתגלה המבוא, שכרו את קברם שלהם, שראו את המוות בכל מקום, ולא ידעו למה. הם אנשים שאני נוצר בליבי כל הזמן, ביום השואה במיוחד, בדקת הדומייה באופן מיוחד במינו.