לא קל אבל מתמודדת.
קודם כל, חודש לפני התאריך אני נכנסת לעצבות, עם השנים הבנתי שאין טבעי מתחושת הכאב הזאת. בימי הפטירה של ההורים שלי או בסמוך אליהם אני נוסעת אל בית הקברות, תמיד עם נרות נשמה ועם עוד משהו להשאיר שם, מרגישה מן צורך כזה להשאיר משהו פיזי ממני אליהם, משהו כמו צעיף או פרחים מפלסטיק... זה אף פעם לא קל, אבל אני כבר מנוסה ומכירה את התחושות. המסקנה שלי (שהגיעה רק עם הניסיון) היא פשוט - להשלים עם התחושות הקשות. צריך לכבד אותן ולתת להן מקום. רק ככה אפשר לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה...