יום הזכרון

[אהובה.א]

יום הזכרון ../images/Emo16.gif

אוי , אלוהים , מהיכן? מהיכן יש את הכוח? הכוח לאבד ילד ועדיין לשמור על שפיות? הכוח לאחוז במושכות ולהמשיך הלאה? מהיכן? היום נסעתי למעלה גמלא , כמידי שנה , לטקס הזיכרון לבני רמת הגולן שנפלו במערכות ישראל. מזה 13 שנה אני נוסעת לשם. השנה לקחתי עמי לקחתי את זאב פוטרמן . אב שכול שבנו נהרג במלחמת לבנון - היה בן גרעין באורטל. לא יודעת איך הורים מתמודדים עם כאב נורא כזה. כי הרי , זה לא נורמלי ולא הגיוני שאב יקבור את בנו. המבטים שלא יכולתי להביט בו. הכאב שראיתי בצדי עיניו. שפיפות הגב שמראה כמה האב שבור. החיוך המזויף , שנראה מבחוץ. זה היה קשה מנשוא. ההערצה שהייתה לי לזאב , הייתה ללא גבול. הוא ניסה לשמור על איפוק. הוא חייך וצחק בקול. הראה שהוא גיבור ומבין שבנו נפל כי זה מר גורלו. מה אגיד לכם , כל שנה זה קשה במיוחד. לראות את ההורים השכולים , שבכל שנה מגיעים אלינו לגולן במיוחד לטקס. איך הם מחזיקים מעמד? בחיים לא אדע !!! מהיכן הם שואבים כוח? רק אלוהים יודע... מצטערת , הייתי חייבת להוציא את זה

 

[Mוניk]

יום הזכרון../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif

לא קל להם ויש רגעים שלא בא להם לחיות יש רגעים של שבירה של ייאוש הכל מתגמד להם החיים הופכים לסיוט הזכרונות משאירים צלקות צלקות עמוקות צלקות שלא נירפאות לעולם... אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לטקס ביום הזכרון,,,בבית העלמין הצבאי זה היה כשהיתי בשנת אבל על אבי שנפטר והרגשתי צורך להזדהות עם השכול פתאום הרגשתי שהכאב נוגע גם בי שם ראיתי המון מבני עירי שאיבדו את יקירי ליבם. ואז פגשתי חברה טובה שאיבדה את בנה לא יכולתי לגשת אליה,,,אבל היא ניגשה אלי ובכינו יחד,,היא איבדה את בנה הבכור ונותרו שלושה בנות כששמעתי שאייל דרור נהרג אמרתי לעצמי שיאווו בטח אמא שלו תמות,,היא לא תוכל לחיות בלי אייל אבל לא, היא חיה אבל הלב שלה מת הגוף שלה מת,,,רק הנשמה חיה שבוע ימים אחרי יום הזכרון בת אחותי נהרגה,,,בחיים לא אשכח ת'יום הזה שבת בבוקר השעה 07:00 דפיקות בדלת איש צבא במדים עמד בפתח. לא חשבתי על כלומ חשבתי שטעה בכתובת ואז הוא שואל,,,משפחת א... אמרתי כן,,,והרגשתי שמשהוא נורא קרה חשבתי על אחד מהגיסים(שיזכו לחיים ארוכים) שהם אנשי צבא,,,,לא חשבתי על יערית כלל. אז הרגשתי שעולמי חרב לא עברה שנה שאבי ניפטר ושוב מכה קשה שבעתיים זה הרס אותי,,ואת כל המשפחה המורחבת איבדו אחיינית,,זה לא יאמן אמא שלי מאז איבדה הכל כל חייה היו סביב אחותי אני עזבתי ת'עבודה לשנה ולא זזתי מאחותי ומבני ביתה תמכתי בהם,,עזרתי כמה שיכולתי הייתי איתה בכל הרגעים הכי קשים בבכי הנוראי ברצון למות תמכנו כמה שיכולנו,,, בשנה הראשונה אחותי ירדה במשקל 21 ק"ג זה הגיע למצב שהיא לבשה את הבגדים של יערית בגדים במידה 34 ממש על סף אנורקסיה לוקח להם המון זמן להתמודד על האובדן ללמוד לחיות עם הואקומ הענקי שנוצר אבל הם חיים עם זה יום יום שעה שעה למרות החיוכים, המסכות,,,הם ממשיכים לחיות כמה שכאבתי ועדיין כואבת את מותה של יערית אינני יכולה לחוש מה עובר עליה זו הרגשה שרק הורים שכולים יכולים להרגיש שאמא שלי חלתה והלכה לעולמה אני רזיתי 17 קג',,,וזו אמא לא ילד,,מאז אני תמיד חושבת אם ככה אני מרגישה עם אבדן של אמא אז איך אחותי מרגישה עם אובדן של ילד פרי בטנה איך הורים שכולים מרגישים זה דבר נוראי זה פצע לכל החיים נזכור את כולם

 

[חן (*_*)]

כאב הורים שכולים הוא הנורא מכל../images/Emo7.gif

נורא לדרג את עוצמת הכאב, אך בכל זאת, -המצב הלא טבעי בו הורים קוברים ילדים, נורא איום, ואין לו כל שיקום ומרפא. גם אם ממשיכים בחיים, זה בגלל המשפחה, הילדים הנוספים, וגם, כי מוכרחים. כמו שחקנים בהצגה, מחייכים אל כולם, משכנעים שהם בסדר- זה את זה, ואת כולם, קצת "עובדים" על העולם, אבל כשנמצאים לבד, עולה הכאב ומציף את הלב. איבדתי את אהובי הראשון במלחמה, מי כמוני יודעת כמה גדול הכאב, אך, התאוששתי במידת מה, הקמתי משפחה אחרת, והמשכתי בחיים, כואבת כשאני לבד, ותמיד חושבת על ההורים, שאיבדו את היקר להם, בלי אפשרות למצוא לו תחליף (כפי שאני ודומות לי במצבן, עשו). כשהבן שלי קיבל צו גיוס, התחננתי לפניו לא ללכת לקרבי,מה שמחתי כשהורד לו פרופיל עקב אסטמה ממנה סבל בילדות, משקפיים ואלרגייה. אני אולי אגואיסטית, אבל, לפחות בקשר לבני, אדע שיש לי פחות דאגה לחייו בהקשר לתיפקודו בצבא. מתפללת לשלום כל הילדים, החיילים, וכל המשרתים בזרועות הביטחון. נושאת תפילה להחלמת כל הפצועים-חיילים ונפגעי פעולות איבה. זוכרת בכאב את חללי מערכות ישראל- יהא זיכרם ברוך