ובדמם הבוקר יעלה
העץ-לאה גולדברג א.ראיתי עץ כורע על נהר, איתן ושבע ימים וידוע-סער, אדיר מרגוע ושכול מיער איכה סגד לזרם הנמהר! בחביוני עתים לבו בגר, שלם עם השפלת-עצמו-מדעת, עם גאוה ואהבה נכנעת והקדמות בו - ליש בסוגר. ויפקד במרי ובחק, ומר-דמו היה לפרי מתוק. ויסער כהנה וכהנה. ורק הזרם שחלף אי-אז ראה את צמיחתו בכאב ורז ןירחם אותה ויאהבנה. ב.אנחנו אחרונים בטרם אור. באשר יפגע כוכב במרום הרטט, באשר זריחת הגבול בשחור נחרטת נפל, כי השיגנו המגור. לבלתי דעת, לבלתי עבור מפי התהום על חוף יתגעגע דמנו הקנא והיגע אשר מעל בנדר ובדור. מעל עינינו כקלפה יצנח עולם יקר, עולם אהוב כל כך, ובהמשכה אליו תגוע ידנו. והאילן מול זרם מערפל, אשר ענפו השח נגע בגל, יראה את אור השחר בלעדינו. ג.כי הוא נכון לשחר ולרז כי הסתוים ישיר מן הצמרת מלכות העלומים כבדת עטרת ולא יחוס עלי שכיות הפז, נשוא ישא הזרם כמאז צלו ושלכתו והתפארת של קיץ רווי-גשמים וזהב-אדרת וזמן חכם בסנסניו אחז. יראה העץ: בראי-נהר נטרפת צמיחת חייו - סתוית ומתחשפת, והוא צופה לאור ולכורת. אך אם גם לנו לב חוזר חלילה, קטני הסבלנות, איכה נוחילה בהתפורר לילנו החרד! ד.ולא לשוא באים אליו לילות. בתרדמה כבדה מכוכביה, בקול חומד וחד של כוס גוע הם מתאוים להיות ולגלות. האפל רד על צמרות טלולות, ובערית-ענף עובר הרעד. הוא חש את חם הרוח הקורעת עלים קמלים ובשר האשכולות. נעצרים ברום כוכבי הלכת וחבוקי תפרחת ושלכת בכה יבכו הלילה והעץ. ובטרם שחר, עת תכבה שנתנו, נוטף הטל המר על שמורותינו ואישונינו הצופים לקץ. ה.הרחק בקצה הכפר היליל הכלב, נשר כוכב בין צמד צפצפות, וצעד של רגלים יחפות חמק-עבר בלי הד בשדות השלף. הזרם נח מזכר הסופות. רוגעת רחבותו המתפרקדת. אילן נוגע באדוה נרעדת בצל סרעפותיו המלטפות. הנה יצאו בנינו הקטנים הקביל האור ולראותו פנים, לבם לא חת ומבטם פקוח, ובדמם הבקר יעלה כמיץ זורם משרש לעלה וברך תלתליהם ישקוט הרוח.
