יום הזיכרון
שנים שלא כתבתי כאן.
נכון שיום הזיכרון לחללי צה"ל הוא אבל של כולנו. נכון שהחיילים האלה נפלו על מנת לשמור עלינו ובעצם לא היינו כאן בלעדיהם. הם, הוריהם, בני/בנות זוגם ובני משפחתם הקריבו למעננו את היקר מכל - החיים.
לאחר שאמרתי את כל זאת וללא קשר לכאבי על כל חייל וחייל שנופל, על כל אחד שנהרג בפיגוע טרור, יום הזכרון לחללי צה"ל מעמיד זכוכית מגדלת גדולה מאוד לנגד עיניי. לראות עד כמה התאבדות היא מוות אומלל ומנודה, עד כמה קשה להתמודד עם האבל הזה כשאתה ספון איתו בד' אמותיך. עד כמה אי אפשר לדבר עליו, עד כמה אי אפשר להתנחם בסיפורי גבורה ותמיכת הציבור ועד כמה אין הזדהות איתך ועם מה שעובר עליך.
אין במוות הזה גבורה שאפשר להתפאר בה, אין בו מחלה נראית לעין, אין תאונה שקוטפת. גם לא אומרים "הוא התאבד" רק "נפטר באופן פתאומי".
זה מוות שאין מדברים עליו אפילו לא עם בני משפחה. אני מדברת רק ביני ובין עצמי ועם עצמי, עד שחונק לי בגרון אפילו 13 שנים מאוחר יותר.
ילדים גדלו, הלכו לצבא, נלחמו וחזרו בשלום וטיילו בעולם. נכדים נולדו מאז, החיים פשטו צורה ולבשו צורה, ואני משחקת אותה מחייכת, צוחקת, וכאילו - תמיד הכל בסדר. האומנם? אוסקר מגיע לי.
נכון, יש שמחה ויש צחוקים ויש נכדים עם המון נחת והתפעלות אבל אין התרוממות רוח של הלב באמת. הרוח לא מסגולת להתרומם מעל לגובה מסויים ומוגבל.
אני קוראת בימים האלה כתבות על אלמנות צה"ל שהצמידו להן עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שבנוסף לעיבוד האבל, עובדים איתן על האפשרות ופיתוח יכולת להתחיל פרק ב'. כותבים שהנופלים הלכו באופן פתאומי וצריך לראות איך פותחים הלב לאהבה אחרת ומטפחים זוגיות חדשה.
גם אהובינו הלכו באופן פתאומי אפילו יותר כי לא יצאו למלחמה שבה הכל אפשרי. ומי היה לצידי לעזור לי לפתוח את הלב לפרק ב'?
תעבדי על עצמך אמרו לי.
טוב, אז כנראה שלא עבדתי על עצמי מספיק טוב. אין לי פרק ב'. וליבי לא פתוח לאהבה חדשה. ואני מתגעגעת. והייתי רוצה לשבת ולספר עליו בר' גלי ולהתגאות ולשמר מורשת ומסורת. אבל אי אפשר. לפי דרישת ילדי אסור גם לנכדים לדעת. סבא מת ממחלה.
מתגעגעת אליו כל יוםכבר 13 שנים - בעצם עוד מעט 14. היתכן?
אסתר
שנים שלא כתבתי כאן.
נכון שיום הזיכרון לחללי צה"ל הוא אבל של כולנו. נכון שהחיילים האלה נפלו על מנת לשמור עלינו ובעצם לא היינו כאן בלעדיהם. הם, הוריהם, בני/בנות זוגם ובני משפחתם הקריבו למעננו את היקר מכל - החיים.
לאחר שאמרתי את כל זאת וללא קשר לכאבי על כל חייל וחייל שנופל, על כל אחד שנהרג בפיגוע טרור, יום הזכרון לחללי צה"ל מעמיד זכוכית מגדלת גדולה מאוד לנגד עיניי. לראות עד כמה התאבדות היא מוות אומלל ומנודה, עד כמה קשה להתמודד עם האבל הזה כשאתה ספון איתו בד' אמותיך. עד כמה אי אפשר לדבר עליו, עד כמה אי אפשר להתנחם בסיפורי גבורה ותמיכת הציבור ועד כמה אין הזדהות איתך ועם מה שעובר עליך.
אין במוות הזה גבורה שאפשר להתפאר בה, אין בו מחלה נראית לעין, אין תאונה שקוטפת. גם לא אומרים "הוא התאבד" רק "נפטר באופן פתאומי".
זה מוות שאין מדברים עליו אפילו לא עם בני משפחה. אני מדברת רק ביני ובין עצמי ועם עצמי, עד שחונק לי בגרון אפילו 13 שנים מאוחר יותר.
ילדים גדלו, הלכו לצבא, נלחמו וחזרו בשלום וטיילו בעולם. נכדים נולדו מאז, החיים פשטו צורה ולבשו צורה, ואני משחקת אותה מחייכת, צוחקת, וכאילו - תמיד הכל בסדר. האומנם? אוסקר מגיע לי.
נכון, יש שמחה ויש צחוקים ויש נכדים עם המון נחת והתפעלות אבל אין התרוממות רוח של הלב באמת. הרוח לא מסגולת להתרומם מעל לגובה מסויים ומוגבל.
אני קוראת בימים האלה כתבות על אלמנות צה"ל שהצמידו להן עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שבנוסף לעיבוד האבל, עובדים איתן על האפשרות ופיתוח יכולת להתחיל פרק ב'. כותבים שהנופלים הלכו באופן פתאומי וצריך לראות איך פותחים הלב לאהבה אחרת ומטפחים זוגיות חדשה.
גם אהובינו הלכו באופן פתאומי אפילו יותר כי לא יצאו למלחמה שבה הכל אפשרי. ומי היה לצידי לעזור לי לפתוח את הלב לפרק ב'?
תעבדי על עצמך אמרו לי.
טוב, אז כנראה שלא עבדתי על עצמי מספיק טוב. אין לי פרק ב'. וליבי לא פתוח לאהבה חדשה. ואני מתגעגעת. והייתי רוצה לשבת ולספר עליו בר' גלי ולהתגאות ולשמר מורשת ומסורת. אבל אי אפשר. לפי דרישת ילדי אסור גם לנכדים לדעת. סבא מת ממחלה.
מתגעגעת אליו כל יוםכבר 13 שנים - בעצם עוד מעט 14. היתכן?
אסתר