המסגר 5
מקום שמוגדר כיעד חובה לחובב האוכל שמבקר באילת זה לא משהו שאנחנו יכולים לפספס, וזה למרות שהם עושים את החיים ממש לא קלים הן מבחינת הזמן (פתוחים בערב רק בימי חמישי, אולי גם ברביעי אבל זה לא ממש עוזר למי שבא לסוף שבוע ובכל מקרה בלי אפשרות להזמין מראש) והן מבחינת המקום (איזור תעשייה שאין לי מושג איך הוא נראה ביום אבל בלילה מדובר על שממה אורבנית נטושה לחלוטין, תקועים בין ליאור טקסטיל לנגריה - ממש לא לוק שמזמין פנימה).
כשבעה מקומות על הבר שני שולחנות קטנים ועוד אחד גדול, בזאת מסתכמת כל הישיבה בפנים. בחוץ זה לא ממש רלוונטי כפי שאפשר להבין. בתשע בערב התפוסה היתה מלאה אבל לא למעלה מזה. למזלנו זוג על הבר בדיוק סיים וכך התפנה לנו מקום. שיעשע אותי ששטח המטבח גדול בסדרי גודל משטח הישיבה. מצד שני זה די מסתדר עם כל ה-feel הכללי שהמקום משדר: אנחנו כאן בעיקר בגלל שאנחנו אוהבים לבשל. זה שבמקרה אתה כאן בשביל לאכול את זה, זה כבר דבר אחר.
מבחר היין מאד מצומצמם. מחיר הבקבוק הזול ביותר הוא הרבה מעבר למה שסביר מבחינתנו. למי שמעדיף במובהק בקבוק עדיף שיברר על דמי חליצה שם. אנחנו גם ככה שותים בכוס ודווקא כאן שתי האופציות שהוצעו היו ממש לטעמנו.
התפריט נכתב בגיר על לוח גדול והוא משתנה אחת לכמה ימים. הוא משלב מנות זוגיות ענקיות, שהמחיר שלהן בהתאם (הלוקוס והריב-איי) בצד מנות רגילות שמהן בחרנו לחלוק שתים בתור התחלה ואחרי זה לראות איך להמשיך.
ראשונה הגיעה מנה שנקראת טאקו אילתי (60). המחווה הזו למקסיקו הוגשה על פלטת עץ גדולה וכללה שלושה מאפי בצק רך שעליהן הונח זנב שור, תירס, איולי כלשהו וקצת עלעלים. היה לא פשוט לאכול את זה בלי שהעסק יטפטף החוצה אבל כל ביס היה תענוג. שילוב ממש ממש מוצלח. דווקא הנאצ'וס לא היו מוצלחים אבל כיוון שה"כריך" עצמו היה כל כך מעולה הרשנו לעצמנו להתעלם מהם באלגנטיות.
מנה נוספת מח עגל מצופה בבלילה (70) שנח בתוך ספייסי מיונז. המח בפנים היה רך מאד, וקצת שונה מהמרקם שאנחנו רגילים אליו עם מוח. אם הבנתי נכון את המלצר זה בגלל הבישול הארוך של המוח. בכל אופן הקונטרסט בין הקלילות של המח לפריכות של הציפוי יחד עם המיונז המעט חריף יצרו מנה מענגת מאד.
זה גם המקום לתת אזהרת חתולית קטנה למקום: חלק לא קטן של המנות הוא חריף באופן מובנה ולכן מי שיש לו בעיה עם חריפות עלול להיות בבעיה שם.
לי התחשק לטעום עוד משהו מהתפריט והזמנתי סלט קלמרי קר (45). לצערי הוא התגלה כמנה הפחות מוחצת בארוחה, הן מבחינת הקלמרי עצמם והן מבחינת החיבור עם יתר המרכיבים. יכול להיות שאם זו היתה המנה שאיתה היינו פותחים את הערב היא היתה מתקבלת אחרת, אבל אחרי שתי הפצצות שקדמו לה היא נותרה מאחור.
לשמחתנו מנת הקינוח החזירה את העניינים למסלול. קראמבל שזיפים קלאסי, עם רוטב נחמד לצקת עליו. מנה כזו יכולה ליפול על שזיף שהוא קצת מריר או חמצמץ. כאן הם היו מושלמים. המאפה הוגש כשהוא לוהט ונמס בפה. מנה פשוטה שקיבלה ביצוע מושלם.
לאורך כל הארוחה היה מאד בולט שהצוות ממש מתענג על מלאכתו. מדובר על זוג אילתי שלמדו בישול בקורדון בלו והחליטו לעשות את זה דווקא בעיר שלהם. השירות היה קשוב ונעים. האישה ביקשה לחתום את הארוחה בכוס תה והמלצר רץ החוצה באמצע הלילה בשביל לקטוף לה עלים מהחצר של המסעדה. איפה יש דברים כאלה?
אני רק מקווה שחוץ מאהבה לדבר חבורת המשוגעים הזאת, במובן החיובי של המילה, גם יודעת מה היא עושה מבחינה כלכלית. להתסבב על צהרים בלבד ורק יום וחצי בערב. לרוץ עם תפריט משתנה כשלא ברור לי מאיפה הם מגרדים כמות של קהל שיכולה להצדיק את זה אי שם באיזור התעשיה הזה. שלא נדבר על הקינוח והתה שהיינו צריכים ליידע אותם שנשכחו מהחשבון כי הם עדיין עושים את זה בשיטה של פעם, עם נייר ועט.
אני ממש ממש מקווה שלמרות שזה ממש לא נראה ככה יש למקום הזה בכל זאת גם הצדקה כלכלית שתוכל להחזיק אותו גם לביקורים הבאים שלנו שם. אם כן - אני בטוח ב-100% שנחזור לשם גם בביקור הבא. אולי זה יישמע קצת סנובי אבל נכון להיום זה המקום היחיד באילת שהייתי שמח לפקוד אותו גם אם הוא היה פועל בתוך ההיצע הגדול של תל אביב. יש לו קסם מיוחד שמצליח להיות מתורגם גם לאוכל מוצלח וגם לאווירה טובה.
שרק יחזיקו מעמד.
