Lovely locks
New member
יום האהבה (ט'),
היום אני מציינת חודשיים, חודשיים שחלפו מאז נסיון האובדנות ההוא. וכמה, כמה שאני כועסת על עצמי. קבלתי הזדמנות נוספת. הייתי כל כך קרובה למוות ולא מת(ת)י. נשארתי בחיים. אבל אני לא מצליחה לחזור אליהם וזה צורם לי, צורב לי בכל איבר ואיבר. אני נמצאת אצל ההורים. את הימים פה אני מעבירה בשתיקה. אמא שלי מתעלמת מכל מה שיש לי לומר, אז הפסקתי להגיד. אבא שלי אלים, מילולית, אבל לא רק. והאלם הזה, הוא מונע ממני לתקשר עם אנשים שאני אוהבת. וזה לא מגיע להם, הם יקרים לי ואני לא שם עבורם. והייתי כבר הולכת מכאן, אבל אני שקועה עד מעל לצווארי בחובות כלכליים. אז אני כאן. וככל שהשתיקה מעמיקה, אני מאבדת את עצמי. לא מאפשרת לעצמי לדעת מה באמת הולך איתי, בפנים. והימים חולפים. ולמה אני משמרת את הנטייה שלי, לשוב ולבחור להיות קורבן. לשוב לחיק המשפחה הזו, ששנים התנהגה אליי כאילו הייתי פגע רע. עוד מגיל צעיר, צעיר מאוד. למה אני לא משנה דפוס, לא משנה עד כמה הוא טבוע בי, למרות שאני יודעת שהוא משחית לי לחלוטין את הנשמה. שהרי, אם יש לי יכולת לזהות דפוס כה מזיק, הרי אמורה להיות לי היכולת לשנות אותו. אני פשוט מרגישה משוללת מכל אנרגיות. וכבר ארבעה חודשים מהחיים שלי אבדו לחלוטין לטובת הדכאון (שוב. לעזאזל, שוב). (אפילו העדר של נימה אופטימית מעצבן אותי. אני קשה עם עצמי? ייתכן שבצדק)
היום אני מציינת חודשיים, חודשיים שחלפו מאז נסיון האובדנות ההוא. וכמה, כמה שאני כועסת על עצמי. קבלתי הזדמנות נוספת. הייתי כל כך קרובה למוות ולא מת(ת)י. נשארתי בחיים. אבל אני לא מצליחה לחזור אליהם וזה צורם לי, צורב לי בכל איבר ואיבר. אני נמצאת אצל ההורים. את הימים פה אני מעבירה בשתיקה. אמא שלי מתעלמת מכל מה שיש לי לומר, אז הפסקתי להגיד. אבא שלי אלים, מילולית, אבל לא רק. והאלם הזה, הוא מונע ממני לתקשר עם אנשים שאני אוהבת. וזה לא מגיע להם, הם יקרים לי ואני לא שם עבורם. והייתי כבר הולכת מכאן, אבל אני שקועה עד מעל לצווארי בחובות כלכליים. אז אני כאן. וככל שהשתיקה מעמיקה, אני מאבדת את עצמי. לא מאפשרת לעצמי לדעת מה באמת הולך איתי, בפנים. והימים חולפים. ולמה אני משמרת את הנטייה שלי, לשוב ולבחור להיות קורבן. לשוב לחיק המשפחה הזו, ששנים התנהגה אליי כאילו הייתי פגע רע. עוד מגיל צעיר, צעיר מאוד. למה אני לא משנה דפוס, לא משנה עד כמה הוא טבוע בי, למרות שאני יודעת שהוא משחית לי לחלוטין את הנשמה. שהרי, אם יש לי יכולת לזהות דפוס כה מזיק, הרי אמורה להיות לי היכולת לשנות אותו. אני פשוט מרגישה משוללת מכל אנרגיות. וכבר ארבעה חודשים מהחיים שלי אבדו לחלוטין לטובת הדכאון (שוב. לעזאזל, שוב). (אפילו העדר של נימה אופטימית מעצבן אותי. אני קשה עם עצמי? ייתכן שבצדק)