יום אחר
היום יהיה אחר החלטתי, כיוונתי את הוידאו להקליט את כל האופרות סבון התרחצתי היטב ויצאתי. הדלת נסגרה בחריקה והמפתח סירב להכנס למנעול, דקה או שתיים והדלת נעולה. אני יותר סבלנית כלפיי עצמי לאחרונה כבר לא מתרגזת מהאיטיות. יד קמוטה על מעקה המדרגות ונערה צעירה חולפת על פניי בסערת נעורים שוצפת, רצה במדרגות ממהרת. אני לא ממהרת. קופת חולים פתוחה עד מאוחר היום ואת כספיי הביטוח הלאומי כבר משכתי מהבנק. מדרגה אחריי מדרגה והרחוב נגלה לפניי רועש וסואן, אנשים מתרוצצים, רצים ממהרים, מאז שאני לבד כמעט שנה בקושי יוצאת. חם כמה חם. נכנסתי לחנות הפרחים לקנות ורדים רחניים , כמה שהוא אהב אותם. באוטובוס נער התעקש לפנות לי את מקומו , ניסיתי לסרב אך תוך כדיי סירוב האוטובוס פנה מהר וכמעט מעדתי, התיישבתי. כמעט התרגלתי לתחושת חוסר האונים. אני לא מרבה לבקר בבית הקברות, אבל במשך 52 שנים הקפדתי בכל יום הולדת להגיש לו זר שושנים צחורות. הוא היה קר ומאובק, ובמטפחת הבד הדקה, ניגבתי את שכבת האבק. פעם שאל אותי אחד הצעירים במשפחה איך יודעים מתי זוהי אהבת חייך. ואני חייכתי לאיש שלי ועניתי שכאשר תתבונן אחורה בגיל 70, ותגלה שאתה עדיין עם אותה אהבה, אז תדע. כמעט שנה ואני לבד. חם כמה חם. בדרך חזרה עברתי בדואר לסגור את כל החשבונות וקניתי בחנות מכשיריי כתיבה נייר מכתבים יפה. הפעם הסכמתי מייד להצעה לשבת באוטובוס, זכרון המעידה טרי ותחושת ההשלמה איתו ברורה. מדרגה אחריי מדרגה בעליה איטית, מלחמה קטנה עם המפתח, וקרירות הבית הרייק. חיי הגיבורים באופרות הסבון סובבים על אותו ציר קבוע. הנחתי את נייר המכתבים על השולחן הכבד, קנינו אותו ביפו לפניי 52 שנה, הוא עזר לסבלים להרים אותו לקומה השלישית, חזק מהם הוא היה. כתבתי. המקלחת כבר היתה מוכנה, על המדף חיכו לי בשקט כרטיסיי הטיסה שלי אליו. הקץ לאיטיות, לחוסר האונים ל-ל-ב-ד-. בלעתי אותם. ורק על השולחן נשאר נייר בצבעיי פסטל: ``איך תדע שזוהי אהבת חייך? שתתבונן בגיל 70 אחורה ותראה שאהבתך עוד איתך,וכאשר הוא יילך, תלך אחריו``.
היום יהיה אחר החלטתי, כיוונתי את הוידאו להקליט את כל האופרות סבון התרחצתי היטב ויצאתי. הדלת נסגרה בחריקה והמפתח סירב להכנס למנעול, דקה או שתיים והדלת נעולה. אני יותר סבלנית כלפיי עצמי לאחרונה כבר לא מתרגזת מהאיטיות. יד קמוטה על מעקה המדרגות ונערה צעירה חולפת על פניי בסערת נעורים שוצפת, רצה במדרגות ממהרת. אני לא ממהרת. קופת חולים פתוחה עד מאוחר היום ואת כספיי הביטוח הלאומי כבר משכתי מהבנק. מדרגה אחריי מדרגה והרחוב נגלה לפניי רועש וסואן, אנשים מתרוצצים, רצים ממהרים, מאז שאני לבד כמעט שנה בקושי יוצאת. חם כמה חם. נכנסתי לחנות הפרחים לקנות ורדים רחניים , כמה שהוא אהב אותם. באוטובוס נער התעקש לפנות לי את מקומו , ניסיתי לסרב אך תוך כדיי סירוב האוטובוס פנה מהר וכמעט מעדתי, התיישבתי. כמעט התרגלתי לתחושת חוסר האונים. אני לא מרבה לבקר בבית הקברות, אבל במשך 52 שנים הקפדתי בכל יום הולדת להגיש לו זר שושנים צחורות. הוא היה קר ומאובק, ובמטפחת הבד הדקה, ניגבתי את שכבת האבק. פעם שאל אותי אחד הצעירים במשפחה איך יודעים מתי זוהי אהבת חייך. ואני חייכתי לאיש שלי ועניתי שכאשר תתבונן אחורה בגיל 70, ותגלה שאתה עדיין עם אותה אהבה, אז תדע. כמעט שנה ואני לבד. חם כמה חם. בדרך חזרה עברתי בדואר לסגור את כל החשבונות וקניתי בחנות מכשיריי כתיבה נייר מכתבים יפה. הפעם הסכמתי מייד להצעה לשבת באוטובוס, זכרון המעידה טרי ותחושת ההשלמה איתו ברורה. מדרגה אחריי מדרגה בעליה איטית, מלחמה קטנה עם המפתח, וקרירות הבית הרייק. חיי הגיבורים באופרות הסבון סובבים על אותו ציר קבוע. הנחתי את נייר המכתבים על השולחן הכבד, קנינו אותו ביפו לפניי 52 שנה, הוא עזר לסבלים להרים אותו לקומה השלישית, חזק מהם הוא היה. כתבתי. המקלחת כבר היתה מוכנה, על המדף חיכו לי בשקט כרטיסיי הטיסה שלי אליו. הקץ לאיטיות, לחוסר האונים ל-ל-ב-ד-. בלעתי אותם. ורק על השולחן נשאר נייר בצבעיי פסטל: ``איך תדע שזוהי אהבת חייך? שתתבונן בגיל 70 אחורה ותראה שאהבתך עוד איתך,וכאשר הוא יילך, תלך אחריו``.