ביום שהתחלתי לבכות, התחלתי לראות
בראשית אציין כי כתיבתך כאן מחדדת אצלי את עומק המחשבות לעיתים על אותם נושאים. לעיתים מוצאת אני עונה למשפט שאמרת כשגמלה בתוכי לשאול שאלה או לומר משפט דומה לזה. אז תודה על התחדדות הרגש והמוח דרכך. כתבתי בבלוג שלי על הדמעות שלי, שהן משהו מיוחד. ...ככה סתם כשבא לי לבכות, ולא, אין לי סיבות לבכי, אפילו לא התרעה מוקדמת אלא סתם כך הן זולגות, חמות רטובות ומשחררות... לא, אינני רגשנית ולא חמלנית, אני נחשבת לטיפוס קר ונוקשה, שמבט אחד בעיניי משתק גם את הגדולים ביותר, לא, אינני נחשבת אפילו לנשית ובטח לא לילדותית, הילדים שלי ראו אותי בוכה רק בתקופה האחרונה כשאני מבכה את מותו של אבי, והם רואים נטפים של מים על הפנים ומנחשים שבכיתי... לא, אין לדמעות אצלי מקום קבע, אפילו לא ארעי...כל זאת למראית עין... יש לדמעות אצלי בלב מקום מיוחד מקום של כבוד, לדמעות שלי יש תפקיד זמן ומועד, הן מחושבות, הן מקצועיות, כמה שצריך מתי שצריך ולא טיפה יותר. גם את השבעה של אבי הן כיבדו הדמעות, לא זלגו מהר מדי, ולא הרבה מדי, הן לא היו רעשניות או צעקניות, הן היו דמעות שמורגלות למשמעת, משמעת נוקשה ביותר... "לדמעות שלי יש תפקיד להיות שם כשאני צריכה אותן, (מתי אני צריכה אותן???) אני אומרת לכם, לדמעות שלי יש תפקיד והן בזמן האחרון מועלות בו. הן זולגות כך סתם בלי התראה ולפעמים בלי סיבה, הן זולגות גם מול אנשים(אוי ואבוי רואים אותי בוכה).הן זולגות גם מאושר וגם מעצב, הן זולגות ומלחכות את הפנים עד הצואר. כך סתם בלי סיבה וללא התראה - הן זולגות. הדמעות המחושבות שלי, הדמעות הממושמעות שלי מצאו להן פתח לדרור לחופש, לעשות כרצונן ואולי לעשות את תפקידן - לזלוג..."(הרשומה המלאה בבלוג). אז אני לא ראיתי דוקא בלעדיהן, כיון שהעיניים היו פקוחות מדי,רעבות מדי,טורפות מדי,ציידת מדי. אחרי הדמעות הגיעו ימים אחרים... היום אני רואה איתן,דרכן,בלעדיהן,ופשוט מעולה לי. יום נפלא שבוע טוב