חתולת הנפש?
ליסה, מהשיר הזה אפשר לעשות מטעמי פרשניים ולקחתו למספר כיוונים, החל מהרמז, אולי המכוון, לשיח עם המשוררת אגי משעול (אם כי אני מוצא את אופן אזכורה כמכביד ומפורש מדי, כאילו שמבקש לכפות עלי קריאה מסוימת זו, אך לשם כך עלי להיות בקי בשיריה העוסקים בחתולים כמו בספר סריטה של חתול). בלי להתייחס לספרה של משעול ואף בלי להיכנס מהי אצלה משמעותו של חתול, או אפילו בלי לדון בחתול כסמל תרבותי למשל כמסמל את השטן... ) ברי לי כי החתול מסמל יסוד בנשמתה אובבואה של נפשה של הדוברת וכשהיא פונה אליו בעצם היא פונה עצמה בגוף שני. אפשרות אחרת היא כי היא פונה אל אדם חיצוני, דמות שיש לה משמעות בחיי הדוברת, וגם אז - אגב - היא יכולה לשמש בבואה לדוברת עצמה. הבית הראשון של שיר מעביר היטב אוירה קשה, מלנכולית, חונקת, דוקרת ואף מחליאה, הניכרת החל מן השורה הראשונה ב"אויר החנוק", בבדידות, אחר כך ביללה הרכרוכית והמשניקה, כאילו זו חתולה חולה המצויה בתוך הדוברת, חונקת ומנקבת לא (רק) את האויר אלא אותה עצמה (קרי גם גורמת אצלה לתחושה של דחייה עצמית) יתר על כן הדוברת מודעת כי מדובר ב"הבלים", שההתעסקות בעצמי, במה שמתחולל בפנים, גם תוך הסתגרות בחדרים, המלווה אולי בחיטוט בנפש, יש בכל אלה משום יסוד תפל, חסר טעם או חסר תועלת. מכאן שהתרופה היא יציאה, פתיחות אל החוץ, אל המציאות המשמעותית, האחרת. ההכרה בכל אלה הרי חיונית כדי "לצאת מזה", כפי שנרמז כבר בשם השיר. אך הנה הפלא ופלא בו זמנית אותה "חתולת הנפש" היא זו שאליה הדוברת כמהה ומתגעגעת. אולי כי ההקשבה לנפש משמעה מודעות עצמית, הממלאת את הדוברת בהכרת ערך עצמה, וזה מחניף לה, מה עוד שהמשמעות של ההתעסקות בעצמי היא עליה ברף המודעות העצמית וביכולת ליצור מזה מלים, יצירת אומנות - ובמקרה זה שירה (ואכן מודעות עצמית גבוהה מלווה בפרץ יצירה מאפיינת לרוב אנשים אינטליגנטים ויצירתיים מעל הממוצע) במובן זה היציאה החוצה היא לא רק מהנפש אל העולם אל מן הפנים אל הנייר (או המקלדת). הבעיה שהיציאה החוצה משמעותה יכולה להיות (במקרה של חתול) – חשיפה ל"אשפתות" הממתין בחוץ (בחברה הסובבת, חסרת הסבלנות והסלחנות?) כנרמז בבית ב הבית השני מתחיל בדימוי לא הגיוני. הרי אי אפשר לחכות כמו חלב עזים – לא רק כי אין לו רצון משלו (אמנם אפשר להתפלמס ולהפלפל ולטעון כי בכך מדובר – בדמות שאיבדה את כוח רצונה ועתה היא מוטלת כמו צלוחית חלב עיזים (שזה דימוי אחר) בהמתנה לחתולה שתצא ממחבואה. אך מההמשך ניתן להבין כי אין ו המתנה פסיבית. להפך, הדוברת מפתה ונוקטת בטקטיקה של חתול, וכך בקולות של "מיאו" מנסה להוציא את החתולה החוצה. לשון אחר – מרגע שהחתולה אינה נמצאת בתוך הדוברת, וכבר יצאה כמתבקש בבית א כעת הדוברת רוצה שחתולת הנפש תשוב אליה. מי שנזקקה קודם לרחמים (כזכור יללתה הייתה רכרוכית ומשניקה) עתה אמורה לעטוף ברוך ורחמים את הדוברת. הרי היא זו שנזקקת לנחמה, רווחה, לטהר את עצמה מריח האשפתות (איך ריח אשפתות יכול לטהר? הוא יכול להיטהר. אבל במחשבה נוספת ושוב מתחכמת אני מוצא כאן ביטוי לרעיון הקבליסטי (והפסיכואנליטי?) בדבר הצורך בירידה למעמקי שאול לשם עלייה, התפרקות כדי לבנות מחדש, ולכן דווקא הסחי והריח הרע - או הסבל הנקרה על דרכה בחוץ - ואליו יוצאת חתול הנפש, הוא זה שיטהר בסופו של דבר. הסיום מחזק את הרעיון בדבר הטהרות וחמלה מתוך הסבל הסריטה של החתולה – הסימנים האדומים הם גם הכפפה/הכף המלטפת (ולמה הדוקה? האם משום שהסדר הנכון שב על כנו?)