יד ביד

[הטרמפיסט]

יד ביד

יש לי דילמה לחלוק איתכם... איך אתם מרגישים ביחס לללכת יד ביד ברחוב? בתקופה האחרונה יצא לי להיתקל בשאלה הזו במלוא עוצמתה, וגם לי וגם לזה שמחובר ליד שאיתה טיילתי לא היתה תשובה. כי מצד אחד זה נורא כיף, ככה ללכת ברחוב, להחזיק לו את היד ולהתעסק איתו כל הזמן (למצוא דברים בשיער, חוטים דמיוניים על החולצה וכאלה שחייבים להוריד ולסדר ולהתעסק). ומצד שני (במיוחד מאחר וטיול כזה מתקיים בירושלים) שנינו מרגישים שאולי זו התרסה מסוימת, ושאולי אנחנו עושים את זה בדיוק בשביל לקבל את כל אותם מבטים משתאים, ושאנחנו לא באמת חייבים להחזיק כל הזמן ידיים, ושאם יגידו לנו משהו - אנחנו מביאים את זה על עצמנו. ומצד שלישי - לקיבינימט כולם, ואם הם רוצים להסתכל ולפרצף זה עניינם ואנחנו בשלנו. ומצד רביעי - למי יש כל הזמן להסתובב עם ההרגשה הזו, "להחזיק את דגל המאבק" אם תרצו, להרגיש כל הזמן את ה´שוני´. מה אתם אומרים? אתם עושים את זה, או אומרים fuck it - יש לי מספיק ממנו או ממנה בבית?

 

[Flicker]

לכו על זה

אם יש לכם מספיק אומץ - לכו על זה. זה חלק מהכיף של להיות עם בן/בת זוג, ושיחנקו כל האנשים מסביב עם ההערות והמבטים שלהם. השאלה רק אם לכם יש מספיק אומץ (אני יודע שלי לא יהיה, לפחות לא בכל מקום), ואם ההערות והמבטים לא מקלקלים יותר מדי את הכיף...

 

[dodobird]

תראה, תשמע ../images/Emo13.gif

מאז שהתחלתי להיות במה שנקרא "מערכות יחסים" היתה לי בעיה ללכת יד ביד, או להפגין חיבה, בפומבי. אולי בגלל שאני בישן קצת, לאו דווקא בגלל שזה היה עם גבר, ולכן שונה. לפעמים דווקא היה משעשע להיפגש עם החבר ולתת לו מין חיבוק גברי כזה כשרק שנינו ידענו מה אנחנו מרגישים...

מאז השתנו דברים, ומצאתי את עצמי הולך יד ביד עם חבר שלי ברחוב בעיר שהיא לא פחות הומופובית מירושלים. הקטע הוא שאפשר פשוט להתעלם, כלומר לא להביא בחשבון את הסביבה. לפעמים מצליחים ולפעמים לא, אבל העיקר הכוונה. אני מדבר על מצב שזו לא התרסה- כי אם עולה שאלה כזו אז כל העניין מיותר לדעתי. ושימו לב- יכול להיות אחרת (האמת שמנסיוני בדרך כלל זה ככה

) DB

 

[.m]

אויש נו...

אולי גם לא תלבש את החולצה שאתה הכי אוהב כי אולי מישהו יחשוב שהיא לא יפה או מזעזעת וינעץ מבטים? הרי אם זו היתה אישה (

) לא היית חושב פעמיים. אתה לא הולך יד ביד עם בן זוגך (חמוד לאללה, אגב) כדי "להחזיק את דגל המאבק" או כדי "להתריס". אתה הולך איתו יד ביד או מחובק כי אתה אוהב אותו, וזה מה שבא לך לעשות. ואין שום סיבה שתסתיר את זה. ואני בטוחה שכשלא בא לך לחבק אותו - אתה לא מחבק אותו. יום מלא קרני

חמימות mai (ומה הקשר לירושלים? בנתניה זה נראה לך אחרת?)

 

[MARMELAD]

גם אני לא חושב שזה קשור לאל קודס

הרי גם בקרית גת יסתכלו על זוג הומואים שיילך יד ביד. העניין הוא שמי שמחזיק ידיים ברחוב כדי שייראו אותו - ככה זה נראה. אני לא רואה שום סיבה לחבק / לנגוע / ללטף את הבנזוג ברחוב ככה סתם, אם לא בא לי. אם בא לי - אני אעשה את זה. ואז זה לא ייראה מתריס - כי אני אהיה כל כך עסוק בבנזוג שלא יהיה לי זמן להסתכל על שאר העולם. אחחח זוגות מאוהבים... חושבים שרק הם קיימים...

כן, גם אצל הומואים מסתבר.

 

[סיפיליס]

להחזיק את דגל המאבק

מבין כל התגובות שקיבלת, חסר לי משהו. קול שיגיד לא רק ש"זה בסדר" (אם זה נוח לך) או "לך על זה". אלא להגיד גם, ש- בהנחה שאתה יכול, וזה כמובן לא ברור - חשוב ללכת יד ביד. להתגפף בציבור. להראות חיבה. להתנשק. בדיוק כמו שחשוב לדבר על "החבר", או להביא אותו לאירועים, במודע, במכוון, אולי אפילו יותר ממה שהיית עושה במערכת יחסים סטרייטית. (בהנחה שמצבך הארוני הזוגי והנפשי מאפשר. כמובן). קוראים לזה נִראוּת. להתנשק ברמזורים עם בת הזוג. הייתה לי חברה שאיתה זה היה ממש עיקרון מקודש. לדבר על זה כשיוצא, להוסיף "בת זוג" כשמישהו אומר "בן זוג". להתנשק גם באוניברסיטה. וזה אף פעם לא נתן לי הרגשה, אגב, שאנחנו מתנשקות *כי* אנחנו במקום נראה. פשוט שזו תמיד הית ההזדמנות מעולה, להתנשק, ובאותה הזדמנות להגיד לעצמנו ולעולם דבר או שניים על המשמעות האמיתית של אהבה שווה. בודאי שלא כדאי לוותר על חולצה שאחרים לא אוהבים, רק כי היא כואבת להם בעיניים. אבל מעבר לכך, לפעמים, אם החולצה הזאת חשובה לי, אומרת לי משהו עמוק, או שתמיד דופקים אותה ומדכאים אותה - אני *אשמח* ללבוש אותה. אני אלבש אותה כמה שיותר, בפומבי, ב*גאווה*. ובכל פעם שאלבש אותה, לעיניהם של אחרים, אני אזכר כמה אני אוהבת אותה, ורוצה ליצור לה מקום. אז נכון. זה יותר קשה, ומעטים באמת יכולים. זה לסלול דרכים עם הציפורניים, עם הראש בקיר. אבל הדרכים האלה הן דרכים אל החופש. וכל זה - זו לא עיצה. זה לא יכול לשמש כעיצה, כי זה בכלל לא לוקח בחשבון את המקום ממנו אתם באים. זה רק להגיד, שבשבילי יש ערך מוסף בהפגנת חיבה לסבוהומית בפומבי. ביציאה בוטה כנגד הגדרות שחוסמות אותנו, אפילו ברגעים בהם אנחנו לא בהכרח היינו רוצים לחצות אותן; רק כדי לוודא שהן לא יהיו שם כשכן נרצה לחצות. (ואני גם לפעמים נרתעת מגילויי חיבה בפומבי. כל האמור לעיל נכון ועומד, אבל גם הפחדים שלי...

)

 

[Aladdin Sane newnic]

בטח שיד ביד!

ומה איכפת המבטים? בכלל, לא פעם אני רואה הומואים יד ביד או מתחסקים וכו´ ומסתכל קצת יותר כי פשוט כיף לי לראות את זה ואני חסר טקט לחלוטין. כך שלא כל מבט הוא בהכרח שלילי.

 

[marco]

טוב, זה לא עד כדי כך פשוט...

לצערי. אני מבין לגמרי את הלבטים שאתה מרגיש, היות וגם אני נמצא באותו המצב. העובדה היא ששני גברים, ההולכים יד ביד ברחוב, מעוררים סקרנות גדולה יותר מזוג "סטרייטי". לעיתים פשוט אין כח נפשי או פיזי לסקרנות, להערות ולמבטים. החברה שלנו מתנהגת באופן הזה, חייבים להודות, ואם יש בך את הרצון ללכת עם בן זוגך החדש (ואגב, כאן המקום לברכות) אז קדימה. אם לא - זה גם לא נורא. לסיכום, התנהגות טבעית היא האופציה העדיפה בעיניי. ההמלצה שלי היא לפעול לפי רצונותיך. אם תרצה לנשק את בן זוגך באמצע הרחוב, סתם כי אתה אוהב, רוץ על זה. אני גיליתי שהתקרה לא נפלה כשאני עשיתי את זה.

 

[Lizz]

באופן אישי

יצא לי להחזיק ידיים ולהתנשק והכול עם זוגתי, בירושלים, ואף פעם לא אמרו לי כלום. הסתכלו לפעמים, אבכל תמיד מסתכלים, וזו לא הבעיה שלי.

 

[לירוי25]

האמונה שלי בנדון

מאוד פשוטה ודוגלת בכך שמה שאתה משדר לסביבה זה מה שהיא תבין. יש לי בן זוג נפלאה ואין לי שום בעיה להביע את אהבתי אליו בחוצות העיר בכל דרך שאבחר. הדגש הוא שאנו לא עושים זאת במטרה להוציא למישהו את העיניים או למשוך תשומת לב! אנחנו אוהבים וזאת אחת הדרכים לבטא זאת. את המבטים שקבלנו אני יכול לספור על יד אחת ועוד ישאר עודף. הסביבה תקבל אותך כפי שתראה את עצמך, ברגע שאתה עושה משהו כמו לנשק את החבר שלך, להחזיק לו את היד, לחבק אותו ובאמת תאמין בתוך עצמך שאינך עושה משהו שונה, מיוחד או שלילי כך גם הסביבה תראה זה.

 

[MARMELAD]

../images/Emo45.gif שוב - עניין ההפגנתיות...

היום הייתי בהצגה. כל הקהל היה מבוגר (מאוד), סטרייטי, אני מתאר לעצמי שהם לא היו בדיוק גיי פרינדלי. וישבתי שם עם החבר, שמתי עליו יד, ליטפתי אותו ככה בעדינות - ואיזה פלא - שום מבט, שום עין עקומה. כמובן שלא הייתי מצרפת אותו בבית לסין - אבל גם כשחיבקתי אותו לא הרגשתי שום דבר מיוחד. אני מניח שהכל תלוי במינונים.

 

[InnerKid]

יד ביד לב בלב

האמת היא שאי אפשר אפילו להגיד שדבר שכזה אמור או לא "אמור" להיות משהו שיעלה כ-issue, כי אצלך הוא עולה ככזה, וזה מה שחשוב כאן לדעתי. הסיבה שזה מרגיש לך כissue היא לדעתי כי אתה תופס אותו ככזה. ואני מסכים עם מה שכתבו כאן כבר לפניי (ואני בטוח שאני לא מחדש כלום אבל אני לא מנסה, הרי כבר אמרו הכל כבר קודם, לא?), שברגע שאתה לא תרגיש את מה שאתה עושה כהתרסה או כהפגנת מאבק אז גם אם יהיו תגובות, הערות, מבטים וכו´ אז זה לא יפריע לך ואולי אפילו זה לא יהיה קיים במציאות שלך, כי לא תראה את זה בכלל. עצם העובדה שזה מעסיק אותך כבר אומרת שיש לך עניין לא פתור עם הנושא, כי אם העניין היה פתור, לא הייתי עונה להודעה שלך, פשוט כי לא היית כותב אותה. אני עם בן הזוג הנוכחי שלי, וגם עם הקודם, לא הלכתי בדרך כלל יד ביד ברחוב כי לא הרגיש לי לעשות את זה. אבל יש לי חבר טוב, שלפעמים יוצא לנו ללכת ברחוב מחובקים (יד אל גב) סתם כי ככה בא לדקה שתיים שלוש, ואני נזכר בזה עכשיו, כי בדיוק חזרנו לא מזמן איש איש לביתו ובדרך הלכנו ככה. חוץ מזה שנשיקת לילה טוב וחיבוק אני נותן לרבים מחבריי לפני שאנחנו נפרדים, יהיה זה ברחוב או בכל מקום אחר. העניין הוא שאף פעם בכלל לא חשבתי על העניין הזה כעל משהו לא טבעי. וכאן באה העובדה הפשוטה, שזה שהוא לא הבן זוג שלי, אז אולי מבחינת התפיסה המעוותת של התודעה שבי זה לא מעלה שום עניין, אבל כשזה כן בן הזוג, אז אני אולי תופס את זה אחרת, ואז גם אני מקבל מציאות אחרת, שנבנית מעל התפיסות שלי בלבד. מחשבה בוראת מציאות קיימת. לא ככה

מאור.

 

[אלי פלס]

אממ...בוקר טוב

נתחיל מכך שכשזוג נראה נפלא ביחד (כמוכם) - למה לא לגעת? למה לא לתת ידיים? אתם מוזמנים לתת ידיים ובעוד 50 שנים של זוגיות מאושרת לריב בראיון לדפהבית האם החזקתם ידיים או לא

לפני כמה ימים, התנשקתי בפעם הראשונה באמצע הרחוב. זה היה מול הפנים של קבוצת נהגי מוניות שחיכו כפי שנהגי מוניות משחרים לטרפם. לא חשבתי על זה לפני הנשיקה. ראיתי את זה על הפנים שלהם מייד אחריה - שיהיו בריאים. בדרך, שאל אותי נהג המונית אם אני הומו. עניתי שכן. הוא פלט משהו כמו "שתהיה בריא" ושתק כל הדרך...

 

[מהורהר בנפשו]

יד ביד ו../images/Emo23.gif אל ../images/Emo23.gif

לא סתם זה ככה, אתם אוהבים כמו כל זוג ואם אתם רוצים להחזיק ידיים אז תחזיקו ידיים. זה שאתם בירושליים זה אותו דבר כמו כל מקום אחר כי בנושא הזה לרוב האנשים בין דתיים או חילוניים יש נטייה לאותו הלך מחשבה. כל העניין הוא שאתה לא צריך לחשוב בכלל על זה שאתם לא באמת חייבים להחזיק כל הזמן ידיים, זו מחווה נורא טריוויאלית ונורא טבעית, בלי קשר לדגל המאבק, זה מה שאתה מרגיש, ואם אתה מרגיש שזה משהו שאתה רוצה לעשות אז יאללה, ממתי אתה דופק חשבון

אני חושב שאם אתה מחוץ לארון ואין לך מה להסתיר, אז א-י-ן לך מה להסתיר.

שלך, אני.

 

[omadoan]

אני דווקא עשיתי את זה שלשום

הלכנו, אני והחבר לבקר אתר ארכיאולוגי חדש בהרצליה, ופתאום בא לי נורא לחבק אותו. זה מה זה הפתיע אותו. יודע מה? זה הפתיע גם אותי. ולא היו יותר מדי מבטים. אם היו, ממש לא שמתי לב, וגם לא היה מפריע לי שהיו.

 

[לירוי25]

הו שלום! ../images/Emo102.gif

 

[omadoan]

שלום שלום ../images/Emo9.gif

 

[לירוי25]

ככה אתה בוגד בטל איתן???

משתרלל עם פורומים אחרים אה? חכה אני אלשין...

 

[omadoan]

אני איש העולם הגדול

כשאני לא עסוק בלזחול תחת טנקים בצו 8, ובלנסות לבטל את הצו הרגיל עוד כמה ימים, ובנסיון החייאה של הפורום ב-YNET, אני קופץ גם לפה לפעמים לראות מה חדש.. אתה יכול לראות אותי גם בפורום דתיים-חילוניים לפעמים, כשבא לי להוציא עצבים על מישהו במקום על החבר

אכן, צדיקים מלאכתם מרובה! ד"ש לטל

דרך אגב, זה יכול להיות גם: "עסוק בנסיונות החייאה של טנקים בצו 8, ובלזחול תחת הפורום ב-YNET"..משעשע משהו.

 

[הטרמפיסט]

חצי סיכום + דילמה ב´

קודם כל - תודה לכל המגיבות והמגיבים (והמברכות והמברכים). בעל היד ואני ישבנו וקראנו יחד את כל התגובות (הוא אינו איש אינטרנט), ובהחלט קיבלנו הרבה נקודות חדשות למחשבה. אז שוב - תודה. ורק הבהרה קצרה: כשכתבתי שכדאי לקחת בחשבון שאנחנו מטיילים בירושלים, זה היה יותר כדי להגיד שאנחנו לא מטיילים בת"א, שבה אני חושב שההרגשה שמקבלים מאנשים ברחוב שונה משמעותית. ולדילמה ב´: הרבה אנשים בהתלבטותם אם לספר להורים או לא, מכניסים לשיקוליהם את גילם ומצב בריאותם של ההורים. לדילמה זו מקובל בד"כ לענות שאלו בעיקר סיבות/תירוצים להישארות בארון, ושליציאה מהארון יש הרבה יותר חשיבות ליוצא, ופחות להורה. אבל מה עם סבא? מעט אחרי שסיפרתי לאבא שלי (שמיד אח"כ סיפר לאישתו, לאחותו, לחברים ולדוור), התבקשתי ע"י המשפחה שלא לספר לסבא שלי. עכשיו זה לא שהוא בעל בריאות לקויה במיוחד, או שהוא אדם שאיננו פתוח או יודע עולם במיוחד (ברגעים אלה הוא נמצא בקרוּז לאלסקה עם אישתו), אבל עדיין הרגישו במשפחה שלי צורך מסוים לבקש שהוא לא ידע... הוא לא צעיר... מה הוא צריך את זה וכאלה. התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להגיד שלא בוער לי לספר לו, ושאני לא חייב לצאת בהצהרות שאולי לא הכרחיות. אבל עכשיו יש לי חבר, ולהסתתר זה לא הצד החזק שלנו. וכשתגיע הסיטואציה שבה מזמינים אותי לארוחה/אירוע/פעילות משפחתית - אני לא בטוח שאני רוצה להשאיר אותו בבית. ומצד שני - ביקשו. רעיונות?