יגאל עמיר
הזכות להתייחדות של אסירים עם נשותיהם נקבעה בפסק דין שכתב השופט העליון מנחם אלון ב-1986, ולפיו "הזכות לאישות היא מעין זכות יסוד... קיומה של זכות זו מובן הוא מאליו". מרגע שנקבעה זכות יסוד זו לכל אסירי העולם, יגאל עמיר אינו אמור להיות שונה מאחרים. בעיקר נכון הדבר לאסירים שמטעמי ביטחון אינם זכאים לחופשות, ועמיר ביניהם. לאור זאת, קשה להבין את פסיקת בית המשפט העליון משלשום, השוללת את הזכות של עמיר להתייחד עם לריסה טרימבובלר. אם עמי פופר, שרצח שבעה ערבים, והרצל אביטן, שרצח מנהל בית כלא, זכו להתייחד עם נשותיהם, אין להבין במה יגאל עמיר שונה מהם, אלא אם כן עמיר מופלה לרעה בשל תחושת הנקם והתיעוב שחש הציבור, ובכלל זה השופטים, כלפיו. העובדה שהשופטים מצאו לנכון לתאר מחדש בפסק דינם את מעשיו ומזימותיו של עמיר, כדי להצביע על חומרת מעשיו ונחישותו, והעובדה שציינו לרעה כי לא התחרט על מעשיו, מלמדות כי לשיקולים שאינם ממן העניין היה חלק, גם אם לא מוצהר, בהחלטתם. אין זה סביר לתבוע מעמיר להתחרט כתנאי לאישור בקשת ההתייחדות, אלא אם כן ההתייחדות נתפשת כפרס על התנהגות טובה ולא כזכות יסוד. חרטה הינה עניין שבין אדם לעצמו או לבוראו, ואין קל מלהביע חרטה מזויפת. זכויות האסיר צריכות להיקבע על פי כללים שוויוניים, ושלילת זכויות יסוד צריכה להיגזר רק מטעמי מסוכנות. בית המשפט מונע מעמיר התייחדות מטעמי ביטחון. כרגיל במקרים כאלה הוגשה חוות דעת סודית של השב"כ, שהשופטים אומרים כי היא נוגעת להשפעה הנמשכת שיש לעמיר על חוגי מעריציו מחוץ לכלא. הטענה היא כי עמיר "ממשיך לעשות נפשות לתורתו האלימה מבית הכלא" וכי יוכל ללחוש ללריסה טרימבובלר הוראות לביצוע מעשי רצח נוספים. הטיעון הזה חלש עד כדי גיחוך. הסיכוי שרוצחים פליליים יעבירו הוראות לשותפיהם בחוץ אינו קטן מהסיכוי שיגאל עמיר יעשה זאת, ובכל זאת הם זכאים להתייחדות. בפסק דין מ-1995 כתב השופט יצחק זמיר, כי "אין להטיל על אסירים ביטחוניים מגבלה על קשר עם אנשים בחוץ אם אין היא נדרשת על יסוד שיקולים ביטחוניים או עניינים אחרים אלא נובעת רק משיקולי ענישה או נקמנות". יגאל עמיר הוא אסיר ביטחוני, והנכונות לאפשר לאסירים ביטחוניים להתייחד עם נשותיהם או חברותיהם לחיים היא מוגבלת יותר מאשר לאסירים פליליים, אף שפסקי הדין מורים אחרת. אולם עמיר הוא קודם כל בן אדם. במדינות מסוימות, שישראל למרבה השמחה אינה נמנית עמן, היה אולי רוצח ראש הממשלה מוצא להורג, לכן לכבוד ייחשב למדינת ישראל שבית המשפט מתכנס כדי לדון בזכותו להתייחד. עם זאת, קשה לקבל את אפלייתו לרעה לעומת רוצחים אחרים, שפלים ומסוכנים לא פחות ממנו.
הזכות להתייחדות של אסירים עם נשותיהם נקבעה בפסק דין שכתב השופט העליון מנחם אלון ב-1986, ולפיו "הזכות לאישות היא מעין זכות יסוד... קיומה של זכות זו מובן הוא מאליו". מרגע שנקבעה זכות יסוד זו לכל אסירי העולם, יגאל עמיר אינו אמור להיות שונה מאחרים. בעיקר נכון הדבר לאסירים שמטעמי ביטחון אינם זכאים לחופשות, ועמיר ביניהם. לאור זאת, קשה להבין את פסיקת בית המשפט העליון משלשום, השוללת את הזכות של עמיר להתייחד עם לריסה טרימבובלר. אם עמי פופר, שרצח שבעה ערבים, והרצל אביטן, שרצח מנהל בית כלא, זכו להתייחד עם נשותיהם, אין להבין במה יגאל עמיר שונה מהם, אלא אם כן עמיר מופלה לרעה בשל תחושת הנקם והתיעוב שחש הציבור, ובכלל זה השופטים, כלפיו. העובדה שהשופטים מצאו לנכון לתאר מחדש בפסק דינם את מעשיו ומזימותיו של עמיר, כדי להצביע על חומרת מעשיו ונחישותו, והעובדה שציינו לרעה כי לא התחרט על מעשיו, מלמדות כי לשיקולים שאינם ממן העניין היה חלק, גם אם לא מוצהר, בהחלטתם. אין זה סביר לתבוע מעמיר להתחרט כתנאי לאישור בקשת ההתייחדות, אלא אם כן ההתייחדות נתפשת כפרס על התנהגות טובה ולא כזכות יסוד. חרטה הינה עניין שבין אדם לעצמו או לבוראו, ואין קל מלהביע חרטה מזויפת. זכויות האסיר צריכות להיקבע על פי כללים שוויוניים, ושלילת זכויות יסוד צריכה להיגזר רק מטעמי מסוכנות. בית המשפט מונע מעמיר התייחדות מטעמי ביטחון. כרגיל במקרים כאלה הוגשה חוות דעת סודית של השב"כ, שהשופטים אומרים כי היא נוגעת להשפעה הנמשכת שיש לעמיר על חוגי מעריציו מחוץ לכלא. הטענה היא כי עמיר "ממשיך לעשות נפשות לתורתו האלימה מבית הכלא" וכי יוכל ללחוש ללריסה טרימבובלר הוראות לביצוע מעשי רצח נוספים. הטיעון הזה חלש עד כדי גיחוך. הסיכוי שרוצחים פליליים יעבירו הוראות לשותפיהם בחוץ אינו קטן מהסיכוי שיגאל עמיר יעשה זאת, ובכל זאת הם זכאים להתייחדות. בפסק דין מ-1995 כתב השופט יצחק זמיר, כי "אין להטיל על אסירים ביטחוניים מגבלה על קשר עם אנשים בחוץ אם אין היא נדרשת על יסוד שיקולים ביטחוניים או עניינים אחרים אלא נובעת רק משיקולי ענישה או נקמנות". יגאל עמיר הוא אסיר ביטחוני, והנכונות לאפשר לאסירים ביטחוניים להתייחד עם נשותיהם או חברותיהם לחיים היא מוגבלת יותר מאשר לאסירים פליליים, אף שפסקי הדין מורים אחרת. אולם עמיר הוא קודם כל בן אדם. במדינות מסוימות, שישראל למרבה השמחה אינה נמנית עמן, היה אולי רוצח ראש הממשלה מוצא להורג, לכן לכבוד ייחשב למדינת ישראל שבית המשפט מתכנס כדי לדון בזכותו להתייחד. עם זאת, קשה לקבל את אפלייתו לרעה לעומת רוצחים אחרים, שפלים ומסוכנים לא פחות ממנו.
