משהו מעניין
קישור טקסט מה
קישור: יעקב רז, לשעבר ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, החל להתעניין במזרח הרחוק כבר בגיל צעיר, עת שמע סיפורים מסתוריים ומרתקים על האיזור. בדיעבד, הוא אמר, לא כל הסיפורים היו אמיתיים. אחרי השירות הצבאי, נרשם רז ללימודי פילוסופיה של המזרח התיכון והצטרף לכיתה שכללה 3 תלמידים בלבד. בשל עניינו הרב בנושא, החליט רז להתחיל לחיות את התרבות הבודהיסטית, ולא רק לחקור אותה. במסגרת לימודי התואר השני נסע רז בפעם הראשונה בחייו ליפן. למרות הידע הרב שרכש על המדינה, הוא נדהם לראות את הטכנולוגיה המתקדמת שנמצאת שם, ובמיוחד את השילוב שבין קידמה זו לבין המסורת ארוכת השנים של המדינה. עם שובו לארץ, הגיע רז למסקנה שהתרבות המערבית לא יודעת על המזרח הרחוק כמעט כלום, והזלזול שבו נתקל כשסיפר לאנשים שנסע ליפן, הכעיס אותו מאוד: "אנחנו מדחיקים את העבודה שקיים מזרח רחוק, אנחנו כמעט מתכחשים לתרבות הזו". השנה פרסם רז את ספרו החמישי, שנקרא "אחי היאקוזה", ומגולל בתוכו מחקר בן 5 שנים, שבהן הצטרף למאפיה היפנית. היאקוזה פועלת במסגרת משפחות וידועה בקנאותה לפרטיות ובעובדה שהיא לא מקבלת זרים לשורותיה. רז אומר ש"אין לו מושג" למה בטחו דווקא בו, וכיצד הצליח להיכנס לאחת המשפחות הגדולות ביפן. הסדר והארגון המופתי, הכבוד הרב שהם רוכשים לאנשים, והעומק התרבותי שעומד מאחורי האידיאולוגיה, הרשימו אותו מאוד. במהלך השנים שבילה איתם, נתקל רז גם בהרבה סיטואציות מפחידות, שחלקן אף הוכנסו לספר. למרות זאת, הוא טוען שהחוויה מפחידה רק בדיעבד, ושההרגשה בחברתם הייתה מאוד נוחה ולא מפחידה כלל. לפני כחודש סיים רז את תפקידו כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוג שבו רשומים כ-550 תלמידים. כשהוא נזכר בכיתה הקטנה שבה למד לפני 20 שנה ומשווה אותה למצב היום, הוא מבין את ההתקדמות שעשה העולם המערבי ביחסו לתרבות המזרח-אסיאתית. "אני מקווה שבעוד 20 שנה המספר הזה יוכפל וישולש", הוא אומר.