גרניום ט
שלום לך,
אני שמחה שמצאת את הכוחות ונכנסת לכתוב כאן...זו כבר אולי התחלה של שלב חדש (ואני תמיד מנסה לחשוב באופן אופטימי עד כמה שאפשר). אני שמחה שאת זוכרת שהפורום קיים, ושאנחנו כאן...:
קראתי את כול השרשור, וגם לי בהתחלה היה חשק לנער אותך...וחשבתי 'טוב מה עוד אני יכולה לכתוב שעוד לא כתבו לה?'...
אז כמו שאני תמיד עושה אני אכתוב מהניסיון שלי, וממה שעבד בשבילי...ובהבדל מכותבות שאולי פנו אל ההיגיון שלך, אני פונה אל הרגש, כי זו ה'שפה' שאני מכירה, אני אישה של רגשות וכול כולי כזאת...
לי הייתה הפרעה במשך 9 שנים, ואני ניצחתי! והיום אני בריאה לחלוטין, ואוכלת הכול ובכמויות נורמליות לחלוטין...
מה שנתן לי את האפשרות הזאת להחלים הם שני דברים: (שבמודע בשלב מסוים בחרתי בהם) לגעת ברגש (וזה כאב נורא!!!
) וכוח רצון חזק מאוד- אני בחרתי להחלים!!!...היו לי די והותר הזדמנויות להרוס את הטיפול, אבל בשלב כלשהו נצמדתי בכוח להכול, לתפריט, לעבודה על הפוסט טראומה, לביטוי אמנותי, וכדו'...אם לא הייתי 'עקשנית' ברצון שלי להחלים, זה לא היה עובד...והיום אני בלי פוסט טראומה, בלי הפרעת אכילה ובלי דיכאון...ויש לי כיום יכולת טובה בהרבה ויותר חוזק נפשי להתמודדויות עם קשיים בחיים. (כמו לדוגמה שאני מאבדת בהדרגה את השמיעה, בנוסף לראייה הלקויה, דבר שפגע דווקא בשמיעה המוזיקלית שלי, אבל אני לא מוותרת וחזרתי למוזיקה, עם המוגבלות) ואני חזרתי לאוניברסיטה, אפילו שפירושו של דבר להשתמש במכשיר FM בהרצאות ובשיעורים המעשיים (שאפילו המרצים שלי לא מכירים את זה
ואני צריכה להסביר לכול אחד מהם, מה זה, ושזה מיועד לאפשר לי להשתתף בצורה פעילה ולעקוב אחר מה שקורה...)
מה שאני מנסה להגיד, זה לא משנה מהו המצב שיש לך, מה שבאמת חשוב מה את עושה עם זה...מהי הבחירה שלך...אם את לא באמת תרצי להחלים, גם אם מבחינה פרקטית הייתה שם מחלקה להפרעות אכילה, תמיד אפשר לנצל לרעה, ולא לקחת את התועלת שיש במקום אשפוזי...
אני לא עשיתי 'השהייה' של כול מהלך החיים שלי, למרות שכן, היו לי גם תקופות של אשפוזים, אלא האטתי את הקצב...זה כמו , ואני לא יודעת אם את זוכרת, שעשיתי סטאז' של קורס ליצנות רפואית בזמן האשפוז שלי...הייתי יוצאת מהמחלקה נוסעת ל'שערי צדק' מצחיקה ומשמחת אנשים (בשעה שאני עם דיכאון ונלחמת נואשות עם פגיעה עצמית...).
את לא חייבת להפסיק את הקריירה שלך, את יכולה להאיט את הקצב, ולתת מרחב גם לעצמך ולא רק לעבודה. עבודה היא לא הכול בחיים, יש גם הרבה מעבר לזה. סיפוק מקריירה זה נחמד, אבל הרס מתמשך של הגוף שלך יש לו השלכות שבסופו של דבר יהרסו לך גם את הקריירה...תחשבי על זה...הגוף שלך לא יחזיק לנצח על אנורקסיה, חמש עשרה שנים זה המון!!! את כבר לא רואה את הנזק שעשית לעצמך, ואני תוהה אפילו כמה מזה בר תיקון...אז אני בכול זאת 'מנערת' אותך, תתחילי להבין שאת שווה, ושמגיע לך מקום בעולם, לא רק מקום פיזי, גם מקום רגשי...ברמה העמוקה, למה יש לך כזה צורך 'להעלים' את הגוף? איזה זיכרונות קשים, איזה טראומות הוא נושא?
יש לך אמנם טיפול פסיכולוגי (יקר) אבל זה לא אומר שהוא טוב, כי לדעתי את בורחת מעצמך ומהרגשות שלך גם שם , בטיפול...למה שלא תעזי לגעת בכול הג'יפה שם, במקום שאמור להיות בטוח?...זה המקום הכי טוב לעשות את זה...
לגבי חברים ופרופסורים, וכול השאר, בגלל שהם קלטו שאת התייאשת מעצמך, הם הרימו ידיים והתייאשו ממך, התייאשו מהסיכוי לעזור לך....כרגע את צריכה לקחת את כול כוח הרצון שאת מסוגלת לגייס, ולהגיד ל'קול' החולה: 'די לאנורקסיה!!!' כן זה קשה אבל אפשרי...
ראיתי לפני שבוע או שבועיים ווידאו ביוטיוב, חבל נורא שהוא ברוסית, עדות מצמררת של צעירה שמגיל 12 התמודדה עם אנורקסיה ואחר כך בולימיה. היא לא הייתה באשפוזים. היא התעסקה עם פרו אנה, היא עשתה כול דבר נורא שאפשר היה להעלות על הדעת...אבל בשלב מסוים היא לקחה החלטה שהיא יוצאת מזה, התמידה עם אכילה בריאה ונורמטיבית, ורואים על הווידאו שהגוף שלה התחיל להחלים, נכון היא עדיין רזה, אבל היא החליטה לצאת מזה...אז כמו שהיא אמרה בעדות המצמררת שלה (42 דקות של סרט שעשוי להיות טריגרי בטירוף עבור נשים מסוימות) אבל המסר שלה היה מאוד ברור: 'אל תעשו את הטעויות שאני עשיתי, כי עכשיו אני כבר לא יכולה לתקן את הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמו לי...' ואת המסר הזה אני מפנה אלייך, ותעשי אתו מה שאת רואה לנכון...אני פונה אל הרגש שלך (ואני יודעת שהוא קיים מתחת למעטה הרציונל שלך...).
לבשה.
