(ט)

[ג ר נ י ו ם]

(ט)

אני אמורה ללמוד למבחן אבל נראה לי שאני צריכה מקום לחשוב.

אני ממש לא בריאה, וחמש עשרה שנה של אנורקסיה ותת המשקל שאני נמצאת בו עכשיו הם כנראה משהו שמצריכים אשפוז (אני בארה"ב; אין כאן מחלקות להפרעות אכילה כמו בארץ) או לכל הפחות טיפול הרבה, הרבה יותר אינטנסיבי ממה שאני יכולה להרשות לעצמי. אבל אני ממש עסוקה עם הוראה ולימודים ולא אחזור לארץ לטיפול, ובכל מקרה להיות בארץ עכשיו יהיה הרבה יותר מסוכן עבורי. אז אני כנראה אמורה לעשות את זה בעצמי (להחליט שזהו, להתחיל לאכול, לעלות במשקל לפחות לתת המשקל הרגיל שלי, בתור התחלה נגיד להפסיק לרדת), אבל אני חולה ועקשנית ולא בא לי. אני נראית רע, לא נשארו לי בגדים שבהם אני לא נראית כמו ילדה קטנה שלובשת את הבגדים של אמא שלה, ואני רזה מספיק בעיני אבל זה לא קשור לצורך שלי לרדת עוד במשקל, כל עוד אני מסוגלת לעמוד בכל המשימות שלי (ואני מסוגלת). אני מניחה שזאת מסוג ההודעות שאפשר להגיב עליהן רק במשהו כמו, "טוב, אז מה את רוצה שנגיד לך" או, "חכי רק עוד קצת וכבר לא תוכלי לעשות שום דבר ממה שאת רוצה או אמורה לעשות", אבל אולי למישהי יהיה משהו אחר להגיד (לא שאני מזלזלת במה את רוצה מאיתנו וחכי, ככה אני הייתי מגיבה פעם להודעות כאלה, אבל אולי בכל זאת).

 

[ברנדון טינה]

הלכתי לבדוק שהשנה אינה 2009

את לא משתעממת מההודעות האלה? מהמחלה הזאת?

<אל תזכירי בבקשה את שמי בתשובתך, אם תגיבי>

 

[ג ר נ י ו ם]

למה 2009?

אני דווקא חושבת על 2002-2003. אבל לא הכרת אותי אז.

באמת נראה לך שמעניין אותי להיות אנורקסית??? טוב, הרבה זמן לא דיברנו. את יודעת איפה למצוא אותי אם תרצי.

 

[TinaBa]

יקרה,

מי יודע שזה המצב שלך? מי נמצא שם איתך?
ברגעים בהם שום רזון לא מספק אותי-- שזה הקיום במרחב שבלתי אפשרי עבורי, מי שעוזר לי לבחור לאכול זה הבנזוג.
הוא כבר למד מה להגיד ואיך, והוא יודע כמה זה נוראי בשבילי ברגעים האלה לאכול.
אז הוא שם, יושב איתי, ואח"כ נמצא שם להכיל את מה שעולה.
יש מי שיכול להיות שם איתך ככה? מישהו שניתן לגייס כדי שישמור עליך ממוות? כי זה נשמע שאת, עם כל ההבנה, לא מצליחה לעשות את זה לבד.

אוהבת

 

[ג ר נ י ו ם]

הי טינה. שנים... (ט' ליתר ביטחון)

כולם יודעים מה המצב שלי. החברים שלי כאן יודעים. הפרופסורים שלי מעירים לי. ברור שבן הזוג שלי יודע. המטפלת שלי. הייתי מאושפזת עכשיו שבוע וגם שם ידעו, אבל כמו שחלומות כתבה למטה, זה כנראה עניין של החלטה. ואני לא רוצה שיעזרו לי עכשיו. אני עובדת על זה בטיפול, אני מניחה. לא אכפת לי שידעו, וקצת קשה להסתיר, אבל אני לא רוצה לגייס אף אחד... ולא רוצה שיעזרו לי. *זה* הדבר שאני לא יודעת איך משנים.

 

[skiper63]

אהובה שלי

אני לא יכולה לכתוב לך "חכי רק עוד קצת וכבר לא תוכלי לעשות שום דבר ממה שאת רוצה או אמורה לעשות",
אני חושבת שאת מאלו שתמיד יוכלו לעשות הכל, כל עוד את חיה (או בבד רסט), את תמצאי את הכוחות ותעשי בדיוק מה שאת צריכה.

וזה מה שמדאיג, שאת לא תעצרי, לא יהיה שום דבר שיגרום לך לעצור.
והלוואי והייתי יודעת מה להציע לעזור, אבל אני מכירה אותך כבר די הרבה זמן, ואבדו עצותיי.

אולי רק להקיף את עצמך באנשים שאוהבים אותך ושיזכירו לך שאת שווה יותר מלהיות אנורקסית.

אני אוהבת אותך מאוד ומצטערת שאין לי משהו מועיל להגיד.

 

[לא בוכה]

גרניום יקרה

את כאן כבר כל כך הרבה זמן. כבר שמעת הרבה ואמרת לאחרות הרבה. לא נראה לי שאפשר לחדש לך משהו. אבל כן נראה לי שחשוב לך שיראו אותך. אז אני שמחה שבחרת לחזור לכאן. ואני מקווה שאת זוכרת ותזכרי שאת אהובה וראויה לחיים של טוב. שמגיע לך חיבוק ואהבה והגנה.
הייתי נותנת לך אם הייתי יכולה באופן הכי אמיתי שיש, אבל אני רק שולחת את המילים בתקווה שיגעו בך גם.

 

[lital172]

אני חושבת

שאת לוקחת על עצמך יותר מדי. מנסה להיות הכי טובה ולהצליח בהכל. אבל הנפש שלך זועקת לעזרה. ואני חושבת שכרגע זה מה שצריך להיות במקום הראשון מבחינתך.
איך כן אפשר לעזור.. ומה כן אפשר לעשות...

לא יעזור כלום אם תהיי מצטיינת ותצליחי במה שאת רוצה ..והנפש שלך תמשיך ותנבול ותהיה כבויה ככה.
הלוואי והייתי יודעת מה להגיד... אני פשוט רוצה שיהיה לך טוב. שתתני לעצמך את ההזדמנות להחלים לגמרי ולחיות חיים בריאים וטובים.
כמובן שאני מצטרפת לטינה... האם יש שם מישהו בשבילך שמכיל אותך בתוך כל הקושי הזה? ששם איתך במאבק הזה?
מה משרת בעיניך הרזון בשבילך? ניסית לענות לעצמך על השאלה הזו למה עדין את מחזיקה את זה כל כך קרוב ולא מצליחה להשתחרר מהמחלה?

התגעגעתי.
משאירה לך פה חיבוק גדול...

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה, יקירתי

האמת היא שאני ממש לא מצטיינת בהכל. אני עושה את מה שצריך לעשות, משתדלת לעשות את הכי טוב שלי ולסלוח לעצמי על טעויות. ואני בטיפול וגם משלמת עליו הרבה כסף, כך שבכל זאת אני עושה משהו בשביל עצמי או הנפש שלי, כמו שקראת לזה.
תודה על החיבוק... ובחזרה.

 

[שישמים אחרים]

מקווה שאצליח להגיד משהו (ט)

בעל ערך. מסייגת שהכל נכתב לפי היכרות וירטואלית מצומצמת. ואולי זה ישמע נוראי, אבל את חשובה לי מספיק בשביל להגיד את הדברים כמו שאני חושבת אותם. raw, אפילו.

רציתי להגיד שטוב לראות אותך (וטוב. הנסיבות מצערות, אבל טוב). רציתי להגיד, כרגיל, שאני ממש לא בטוחה שאת צריכה מקום *לחשוב* בו. בטח לא כאן. נראה לי שהיכולת שלך לחשוב נשארה טובה מתמיד, טובה משלנו. אני מרגישה כל כך מיותרת כשאני כותבת לך הודעות לוגיות (או סתם כאלה שמטרתן *חשיבה* משותפת) כי הי, את יותר אינטליגנטית ממני, חשבת כבר על הכל, ואין לי - כנראה - שום דרך לחדש לך. אני אפילו חושבת שזה לא נכון כי את משתמשת באינטליגנציה, ביכולת המופלאה שלך לחשוב כמו שמעטות מאתנו יכולות, כדי לשמר את האנורקסיה שלך. וכרגיל, אני חושבת שהבעיה היא ב*להרגיש*, ואני חושבת שכאן, אם לא תתני לנו להרגיש כלום ממה שאת מרגישה - זאת הודעה נורא טכנית, וזכותך - לא נוכל להרגיש אתך, או בעקבותייך, ולא יקרה שום דבר מעבר למה את רוצה מאתנו וחכי. אני לא חושבת שיש לי בעיה לחשוב אתך ואני יודעת שאשמח; אני פשוט חושבת שמה שכתבת הוא בדיוק מה שלא נכון להתעסק בו. את יודעת הכל. ברמה הזאת, באמת, מה את רוצה. וברמה הזאת, באמת, חכי רק עוד קצת. אבל מה את רוצה וחכי זה כל כך מיותר ולא מעניין. הלוואי שתתני למישהו (הי, אני כאן ובמייל וקטונתי. יש אנשים טובים ממני) הזדמנות לקחת חלק במשהו הרבה יותר משמעותי מחשיבה.

מחשבה: אני חושבת שאנורקסיה היא לא מעניינת. אני חושבת שהיא לא יותר מסימפטום של cptsd שיש לו שם משוכלל. אני חושבת שכמו עם כל סימפטום אחר, הדרך היחידה היא להגדיר אותו, להבין איפה הוא מתחיל ונגמר, להבין איך נמנעים ממנו ולקחת לטיפול את כל הדברים הרגשיים שמאחוריו, שהוא מעלה, או שההתמודדות אתו מעלה. ברמה הפרקטית זה אומר, דיאטנית, ותפריט לגמרי של מתחילות - לטווח זמן ארוך הרבה יותר משנדמה, כי את חכמה ומודעת ואני מניחה שזה יכול לגרום למטפלים לקפוץ אצלך משלב לשלב מוקדם מדי - ולהמשיך בטיפול הרגיל, כמה שיותר אינטנסיבי. אם לא אשפוז. אני לא אשלח אותך (מילולית, כן?) להפסיק את החיים שלך או לחזור לארץ ולהתמסר לטיפול. אני לא מוצאת טעם ללכת לטיפול כשאני חיה חיים כל כך אחרים ממה שאני רוצה כי אז אני מגלה שאין לי שום מוטיבציה לטיפול (כי אז אין לי חיים להציל. סליחה על השימוש בטרמינולוגיה הדיכוטומית הנוכחית).

וברמה המאוד מאוד אישית (ו*מרגישה* יחד, לא *חושבת*): רציתי שתדעי שאני אדם עקשן מאוד. אולי לא פחות ממך. ואני מסוגלת לעמוד בכל המשימות שלי. נכון, האנורקסיה שלי במצב רחוק משלך - היא על האש הקטנה הרגילה שלה, אנחנו שומרות על סטטוס קוו - אבל אני מרגישה שאנחנו נמצאות במקום דומה. גם אני ממש לא בריאה (וחמש עשרה שנה של פציעה עצמית ומצבי הפיזי הנוכחי) והמצב שלי כנראה מצריך אשפוז. גם אני חולה ועקשנית ולא בא לי. לעזאזל, גרניום, יש לנו סיבות טובות. אז אני קוראת אותך ובא לי לנער אותך ובמקביל, ללטף לך את השיער ולהגיד שאני מבינה אותך כאן עד לדקויות שבזה, ושאולי אני לא נבונה כמוך אבל גם אני משתמשת באינטלקט כדי לשמור על עצמי חולה, ואלה בדיוק המקומות בהם אני רוצה להזהיר את שתינו מלשקוע בכל מה שחושבים אותו, כי, אולי יותר מלא לאכול או לחתוך, זה הכי חולה.

 

[ג ר נ י ו ם]

הי, קודם כל

את תקטיני את עצמך. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי לא להיות self-derogatory. נראה לי שזה תקף גם כאן...

מכל מה שכתבת (קראתי כמה פעמים וחשבתי ברצינות) אני בעיקר לוקחת את העיצה הפרקטית - דיאטנית. אשאל את המטפלת שלי אם היא מכירה מישהי. כשארגיש מוכנה. זאת הבעיה... כשארגיש מוכנה, אלך. בינתיים אני לא. בינתיים, למשל, אני משתמשת ברזון שלי (הנה רגש ולא רציונל) כדי להעניש את המטפלת-לשעבר שלי, שלא יודעת ולעולם לא תדע שאני מענישה אותה...
בכל אופן, יקירתי. המון המון תודה. עוד אקרא את ההודעה שלך. ותהיי בקשר.
חיבוק.

 

[ג ר נ י ו ם]

*אל

 

[ג ר נ י ו ם]

וגם

מבטיחה לכתוב את אחת ההודעות הרגשיות-ספרותיות קורעות הלב שלי בהזדמנות. אתגר
(דווקא בדיוק מזה ניסיתי להימנע כאן. ספרות זה טשטוש)

 

[שישמים אחרים]

התכוונתי למשהו אחר

זה לא באמת משנה אם את - אוי, די כבר עם השטות הזאת, *אנחנו* - בורחות לחשיבה קרה או לספרות. זה טשטוש וזה טשטוש. מה שכתבת בהודעה הקודמת אליי הוא לא, ותודה על זה. אחר כך אגיב עוד.
(הי, את מכירה את הסיפור קורע הלב על איך היא שאלה אותי באמצע פגישה אחת מה אני מרגישה, וציטטתי לה משוררים, הקראתי לה דברים שכתבתי, הסברתי מה אני אמורה להרגיש תיאורטית, ואז היא שאלה אותי, אבל מה את מרגישה, והצבעתי על הנקודה בגוף בה הרגשתי ולא הצלחתי להגיד יותר מזה, או להיות עצמי יותר מזה, עד שאחרי כמה דקות היא אמרה, את נראית מאוד עצובה. ורק אז).

 

[חלומותשל אחרים]

הממ

אני תוהה מתי תתעוררי מהחלום הזה שאת חיה. החלום שבו את חיה. כי לי זה נשמע כאילו את בורחת. עושה הכל רק כדי לא להרגיש.
ולגבי האנורקסיה...
מה כבר אפשר להגיד?
אני בחרתי "להשהות" את החיים שלי כדי לטפל בעצמי.
זו בחירה קשה. בינתיים זה מוכיח את עצמו. אני בונה את עצמי מחדש לאט לאט.
לא יודעת אם הייתי מצליחה בדרך אחרת.
אבל זה עניין של בחירה.

 

[ג ר נ י ו ם]

אני מעריכה מאוד את הבחירה שאת עשית

("להשהות, את החיים המקצועיים שלך) אבל זאת בחירה שמתאימה לאנשים מסוימים ולמקצועות מסוימים, ולא לי ולא למקצוע שלי. זה לא תירוץ. ברור לי שאני צריכה להחליט לאכול ולעלות במשקל וכל זה, אבל להשהות את ההתקדמות המקצועית שלי, זעירה ככל שתהיה, אני לא יכולה. שוב, לא תירוץ, אלא האמת. פרט לכך, כמו שכתבתי בהודעה הראשית, לחזור לארץ יהיה מסוכן הרבה יותר עבורי מאשר תת המשקל שבו אני נמצאת, שהוא אמנם מסוכן אבל לא יהרוג אותי. הארץ תהרוג אותי. אז הבחירה שדיברת עליה מנקודת המבט שלי היא לא בחירה בין טוב לרע, אא בין רע לרע עוד יותר. בין שניהם אני בוחרת, כמובן, ברע. אז זה רע אבל זה לא רע יותר. לא יודעת אם אני ברורה... ותודה שכתבת, יקירתי.

 

[חלומותשל אחרים]

בעיני זה תירוץ

כי וואלה- לא רק שעצרתי את ההתקדמות המקצועית שלי, אני צריכה למצוא לי מקצוע אחר
אבל אין ברירה
כי אני רוצה לחיות כמו בנאדם.
אם את מוכנה להתפשר על החיים שלך- זו בחירה.

 

[ג ר נ י ו ם]

ברור שזאת בחירה וזאת בחירה שאני עושה באופן

מודע. ההשוואה בין הבחירות המקצועיות שלנו אינה בדיוק במקומה, לעומת זאת. אין לי תירוצים. אני פוגעת בעצמי גם מתוך הרגל וגם באופן מכוון. בתנאים מסוימים את עושה מה שאת יכולה בשביל לשרוד. לא יודע אם זה ברור. אני מאוד מאוד מעריכה את הדברים שכתבת, ואת המסלול שאת עושה. אבל את יודעת, בעיני החיים הרבה יותר מורכבים מהדיכוטומיה של החלמה-מחלה (בהקשר של הפורום נניח). אני נמצאת בזוגיות עם החבר הכי טוב שלי שבו אני מאוהבת כבר שבע שנים. אני כותבת דוקטורט בהדרכתם של אנשים שיכולתי רק לחלום לעבוד אתם. אני חיה במקום שאני אוהבת ושאינו מסכן אותי(גם אם אני מסכנת את עצמי). לא יודעת, מבינה? הדברים יותר מורכבים מהשחור לבן הזה. אני מתפשרת על *אספקטים מסוימים* בחיים שלי. אני לא מתפשרת על תחומים אחרים (לא רק במה שקשור ללימודים; בכלל לא). אולי יהיה יותר טוב, אולי לא. בינתיים אני עושה את מה שצריך כדי לשרוד, ובהתחשב במקומות שבהם הייתי לפני שנה, בכנות, הכל ממש, ממש בסדר.
אם זה נשמע כו רציונאליזציות זה כי אני לא רוצה לעשות לעצמי אאוטינגים. סורי.

 

[ג ר נ י ו ם]

וגם הערה ואני מקווה שלא תיפגעי

חלומות, את חוזרת לנושא של ויתורים ובאופן ספציפי הויתורים שאת עשית ועושה עכשיו כדי להחלים לעיתים קרובות, לא רק בתגובה אלי. אני מעריכה כמובן את הבחירות שלך. אבל אני גם חושבת שאת כותבת (או מגיבה להודעות האלה שלי, ולפעמים להודעות אחרות) כדי להצדיק את הבחירה *שלך*. זה בסדר גמור, אני בטוחה שהיה קשה ושעדיין קשה לבחור ולוותר. אבל את קוראת את ההודעה שלי דרך הlens שלך, ולא דרך מה ש*אני* כתבתי. זאת, על כל פנים, ההרגשה שלי. וקצת קשה לקיים דיון, אפילו על גבי פורום, בצורה הזאת. מבינה?.. ושוב, אני לא מתכוונת לפגוע. רק הערה.

 

[No longer]

אני חושבת (ומצטערת שזה כל מה שיש לי להגיד ב

שרשור הזה) ש-את-, אהובה שלי, צריכה להיות מסוגלת לקבל גם את זה. לא כל מקום הוא טיפול ולא כל מקום הוא אמפתיה טוטאלית, מכילה, ומסתכלת באופן אבסולוטי רק עלייך. את כותבת כאן הודעה כי את מצפה לקבל מגוון של תגובות, כמו מגוון התגובות שתקבלי בחיים. זה, כאן, הוא מדגם מייצג של המציאות. ובמציאות, לפעמים יש אנשים שמסתכלים עלייך דרך הכלה טוטאלית (כמו בטיפול או חממה סגורה), ויש אנשים שמסתכלים עלייך דרך הזדהות או סלידה, תוך כדי הכנסת הפילטר האישי שלהם. אבל כל מי שלוחץ על כפתור התגובה, לוחץ עליו מאכפתיות כלפייך. אף אחד לא טורח לעשות שינוי במצב הפיסי הנוח והקיים שלו, למען מטרה שאין בה שמץ של אכפתיות. אבל כן, לפעמים הוא מהול גם באגואיזם. או בראייה מטושטשת. או בדברים אחרים שהם לא רק אכפתיות.
אני מרגישה שלפעמים הפחד שלי מלהגיב לך הוא בעיקר מתוך התחושה שלעולם לא אמצא את המילים המדויקות שיוכלו להשפיע, לשנות, להסתכל עלייך באופן שלא קונסטנטלי מרגיש את המילים שלך על העור שלי. כי ככה אני וכי הדינמיקה בינינו מאז ומעולם כללה סוגשל סימביוטיקה- לא ברורה, לתחושתי. (ובראש שלי דווקא להגיד לך את זה זה לא בסדר, ואולי תקטלי אותי על זה שהעזתי להתיימר להיות יקרה לך. אבל זה שייך לי ולפחדים שלי.)
וכדי לצאת לשניה מהמקום שלי, אני גם יכולה להזדהות עם התחושה (שאולי לא שייכת לך אבל את משדרת לי, ולא ברור לי מה של מי מאיתנו) ש...שום דבר לא נופל על המילים המדויקות. שום דבר שיגיבו לי לא יאיר את העולם שלי כי את הכל אני כבר יודעת. ושום רמה רגשית לא נחצתה כבר. והחיים שלי מלאים ועמוסים ויש בהם גם המון טוב. אבל אין דרך למחוק את המוות הזה. את הלשבת ולחכות...שמשהו, כל דבר, יביא להתעוררות, יביא לכאפה מצלצלת. לשבת ולחכות (ולפעמים גם לנסות לזמן אקטיבית) את השינוי הגדול שאמור להגיע באיזשהו שלב בחיי(נו). אחרי כל כך הרבה שנות הפרעות אכילה. אחרי כל כך הרבה כאב, אחרי כל כך הרבה נסיונות עגומים ופתטיים למות עוד לפני שזכיתי לחיות. (אבל היי מה, החיים שלי יפים ומלאים ואני לא יכולה לוותר עליהם, ובעזרתם אני כובלת את עצמי למציאות הזו בלי יכולת לשנות, רק כי שינוי הוא מפחיד.)

הנקודה שלי היא - את צריכה לקבל את מכלול התגובות. גם את אלה שלא קולעות בדיוק למה שהיית צריכה. כי כולן דואגות לך, באחוז כזה או אחר מתוך ה100%. כי כולן רוצות בטובתך, וכי אולי מהמקום הכי לא צפוי, (או הכי צפוי, כי שונה ממך בתכלית? או שלא כל כך שונה?) תבוא הכאפה. רק אל תפסיקי להאמין. כי אני לא מוכנה להפסיק להאמין בך. יש בך אינטיליגנציה ענקית ועצומה ואת אדם מדהים שאני לא מוכנה לאבד. אבל יותר משאני לא מוכנה לאבד, עוד כמה זמן תשבי על הגדר בין החיים למוות?

אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך, ובגלל זה מפחדת לשלוח.