.(ט?)

נוגה 1234

New member
.(ט?)

(סליחה על ההיעלמות. בגרויות, מתכונות ושות' לא עושים טוב לאנשים.)
ניסיתי. באמת שניסיתי. רק לא משנה כמה שאני מנסה, כל שנה אני מגיעה לאותו מקום, אם לא יותר גרוע.
לפני שנה, בדיוק בתקופה הזו הכל התחיל.
ולא משנה כמה אני מנסה, כל הזמן יש לי דה ז'ה וואים, והדבר הכי מתסכל זה להרגיש שלא התקדמתי.
כי כן, מצד אחד, אני חיה, אני מופיעה, אני עושה דברים שגורמים לי להרגיש חיה.
אבל מצד שני, אני כ"כ מתה מבפנים. כי מה שמאפשר לי תתפקוד הזה זה הרס עצמי.
הזמן היחיד שאני אוהבת את עצמי זה כשאני לא אוכלת. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אז, כשאני מסתכלת על המראה, אני רואה אפילו בטיפה מישהי רזה יותר. למרות שרואה עוד כמה יש לי לרדת..
המתכונות ובגרויות נותנים לגיטימציה ללא לאכול. אני לא מסוגלת לאכול בלי להקיא כשאני לחוצה, והחלטתי שלהקיא לא בא בחשבון.
לפני המתכונת האחרונה, כבר פיזית הרגשתי לא טוב. חולשה וזה, לקחתי מים, וראיתי שהידיים שלי קצת רועדות כזה. אינלי מושג מה זה היה, אבל זה היה מפחיד.
ואני ממשיכה לפגוע בעצמי. כל פעם הפסיכולוג מציב גבול אדום, וכל פעם אני חוצה אותו. וכל פעם הוא מוותר.
הלפגוע זה מה שנותן לי תתפקוד. אינלי מושג איך, אבל אני מסוגלת לפגוע, להתפרק, ואז לשים חיוך, ועד שמישהו לא ראה את היד שלי, אפחד לא ידע. אז מאז אני הולכת עם שרוולים ארוכים. לא רוצה שידעו, לא רוצה שיראו אותי ככה. וזו רק ההתחלה של התקופה הזו. (אימהלה)
 

only12

New member
הייתי חייבת להגיב לך

רק מלקרוא אותך, שמעתי מכל מילה את עצמי לפני שנתיים. את סוף התיכון מלא בהרעבות והקאות כי זה מה שנתן לי את השליטה, הפחד מהעתיד שלא ידעתי אם אני אוכל להמשיך או ארצה להמשיך עם האומנות שלי, הפחד שהאנשים הסופר איכותיים בחיים שלי כבר לא יהיו ומי יציל אותי אז?
את עומדת בפני צומת דרכים.
יש לך כמה אופציות ואף אחת מאיתנו לא יכולה להכריח אותך לבחור ב"טובה" יותר.
האופציה הראשונה היא שאת, בעצמך, תחצי את הקו האדום. אני מבינה למה הפסיכולוג מוותר לך. מה עדיף, שלא יהיה לך טיפול? אבל את הזאת שצריכה להחליט שעד כאן, שאת הולכת לבנות לעצמך חיים שאת עומדת במרכזם ולא הפגיעה עצמיתוהפרעת האכילה. מה שאת עושה כדי להמשיך לחיות, ההופעות האלה, אני גם מגיעה מעולם הבמה ויכולה להגיד לך שאם תתמסרי לזה זה יימלא אותך יותר מכל חתך ובולמוס. זה דורש ממך לתת את הכל אבל נותן לך פי אלף בחזרה.
האופציה הבאה היא לדחות את המשבר הזה, למשבר הבא, וכך הלאה שוב ושוב. את לא יודעת מה מחכה לך מעבר לדלת. כמה יהיה לך קשה פעם הבאה והאם תוכלי לתפקד כמו היום. זאת אופציה שבחרתי בה שוב ושוב ואני מצטערת על זה, כי הייתי יכולה להתחיל ללמוד לחיות כבר מזמן.
והאופציה האחרונה היא, ליפול לבור הזה, יותר עמוק עד שכבר לא תראי דרך יציאה. ואני דואגת עלייך (ועל כל מי שעמד במצב הזה), ומקווה מאוד שלא תלכי עם הבחירה הזאת. כי את שווה הרבה יותר.
מקווה שלא תוותרי ופה בשבילך, כמובן כמו כל שאר הפורום..
 

נוגה 1234

New member
תודה

תודה שענית לי, אני באמת מעריכה את זה.
(ואנסה לענות תשובה שפוייה, כרגע אני קצת בהיסטריה לפני הבגרות של מחר.)
אני מרגישה איך שהאמנות שלי ממלאת אותי. זאת הסיבה שכל השנה החזיקה אותי, כי כשאני שם, אני מרגישה חיה. לא משנה מה קורה לפני או אחרי, שם, על הבמה, זה כאילו שהזמן "עוצר מלכת כזה" (נשמע קלישאתי בטירוף, סורי, אבל זה באמת מצליח לתאר את מה שאני מרגישה), ולא משנה אפילו ששניה קודם חתכתי והייתי על הרצפה תרתי משמע, הפידבקים אחר כך זה כמה אני מלאת חיים. החזרות מחזיקות אותי כל השבוע. זה היום היחיד שאינמצב שאני אעשה צום של 24 שעות, פשוט כי זה יום מקודש. שבו אני באמת רוצה להיות במיטבי. וזה אפילו הצליח להחזיק אותי לתקופה האחרונה, יחסית, לא היו ירידות דרסטיות, ובגלל שהייתה תקופה של הופעות ואודישנים, גם הקאות לא היה בא בחשבון. אמרתי לעצמי שיש לי מטרה, ושאני לא אתן לעצמי להרוס לי את זה.
אבל עכשיו--.
אני מסתכלת על המראה. ואני שונאת את עצמי. לא מסוגלת לראות תילדה השמנה שאני רואה.
אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה לאהוב את עצמי. וכשאני לא אוכלת, אני מסוגלת, יחסית, פחות לשנוא את עצמי.
ומצד אחד, אולי אני מפחדת לוותר על ההפרעה. כי אני מפחדת, שאני אהיה שם, ולא אוכל להגשים את החלומות שלי, או לא אצליח. ולא יהיה לי תירוץ. כי זה יהיה רק בגלל עצמי.
(מקווה שאני אולי טיפה מובנת כרגע. קצת מחורפנת מהבגרות של מחר. אימהלה.)
 

only12

New member
קלישאתי אבל נכון

את מאוד מובנת.
אני חושבת שמשהו בתוכך מבין, שאת צריכה לבחור בין ההפרעה לבין האמנות.
אני שמחה שיש לך את האמנות בחיים. כי אני מאמינה שזה נותן לך סיבה להינצל.
אני מבינה את הפחד לא להיות מספיק טובה, ולהיות גם בלי ההפרעה, ואז כאילו "אין לך את מי להאשים".
אבל אני גם יודעת שאם תצליחי להגשים את כל החלומות שלך, את תסתכלי עליהם מהצד כי תהיה לך את ההפרעה, ואולי אפילו היא כל כך תשתלט עלייך, שלא תאמיני שהרווחת את זה בזכות היכולות שלך, אלא בזכותה.
האמנות שלך היא כלשונה, שלך, ולא של ההפרעה, וממנה את צריכה לשאוב את כל הכוחות שלך.
אני מבינה את התקופה העמוסה הזאת...סוף שנה, בגרויות, הופעות. אפשר ללכת לאיבוד. חשוב לי שלא תשפטי את עצמך יותר מדי בתקופה הזאת. אל תסתובבי עם OVER רגשות אשם, כי היית רעבה אחרי שלמדת שעות ברצף, או ההפך, כי הייתה לך נפילה. רגשות האשם האלה יכולים להפיל אותך. אז תנסי כמה שיותר לקבל את עצמך.
כל מה שאת כותבת מאוד נוגע לי..תמשיכי לשתף פה ומקווה שאני והשאר נוכל להמשיך לעזור.

המון המון בהצלחה!
 

נוגה 1234

New member
תודה

וסורי שאני עונה רק עכשיו (בגרות ואז המחשב החליט לא לעבוד..)
יכולתי להזדהות עם מה שכתבת.
אתמול, היה משהו שלא קרה לי קודם... הייתה את הבגרות, ואז הייתה לי חזרה. אז אחרי כמה ימים שלא אכלתי, אמרתי שאינמצב שביום הזה אני לא אוכלת, כי בחזרה אני רוצה להיות במיטבי. ואז, אכלתי יותר ממה שתכננתי. הרבה יותר. לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה. כי במתוקים אני לא נוגעת. אבל אכלתי מלא. והחזקתי את עצמי לא לפגוע ולא להקיא, משננת כמו מנטרה רק בשביל החזרה. ואז, בחזרה, הייתי לגמרי לא בפוקוס. ועוד יותר שנאתי את עצמי. אז כל הלילה החזקתי את עצמי מלפגוע. היום בקושי יכולתי לתפקד. והחלטתי שכפיצוי על אתמול, לא אוכל בימים הקרובים. ובמילא, יש מתכונות ובגרויות. ככה שלמי יש תיאבון? אני יודעת שזה הזמן שאני הכי צריכה להתאמן, ולהשקיע, ובאמת ברוב הימים אני משקיעה. אבל היום. מרוב הלחץ של הבגרויות לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. אני יודעת שכשאני על הבמה, אני מרגישה שלמה. אני יודעת שזה נותן לי סיבה לחיות. אבל בתקופה הזו, אני פשוט לא יכולה להיות בלי ההפרעה.
(ומקווה שאני בכלל מובנת כרגע..)
 

only12

New member
אני מבינה שאת בתקופה של לחץ נוראי

בגרויות, מבחני סיום, חזרות...
אבל אין זמן לטיפול? או שאין רצון לטיפול?
היום הקב"נית שלי (אני בצבא ואחרי המון זמן שלא יתאפשר, וגם הטיפול שזלג לי מהידיים בגלל התירוץ "אין זמן") אמרה לי שאין זמרת בלי נפש, והנפש שלי צריכה טיפול. אני יודעת שהיא צודקת.
אני נאחזת במוזיקה שלי כאילו היא קרנות המזבח, אבל אני חייבת לשמור על עצמי בשביל להחזיק מעמד.
גם את. אותו הדבר. ולכן מעבר מקיצונות לקיצונות- הוא כשלעצמו לא טוב..
מה את חושבת?
 

נוגה 1234

New member
זמן..

כרגע, אינלי זמן לכלום.
יש לי רצון לטיפול. אני הולכת לטיפול. או לפחות רשמי, על הדף.
(פרט שולי זה ההברזות..)
אני בטיפול. שלא עוזר. שרק גורם לי להרגיש שאני לא מספיק חולה. שאינלי לאן לפנות.
היה לי שעון מעורר היום. מתחילים לראות. מתחילים לשים לב. שוב. הכל מחדש. שיחות. ואיומים. שוב מציעים אשפוז. ושוב אומרים שהמצב לא טוב.
(לא המרכז, שהם אפילו לא מעורבים. גורם אחר..)
ואני עדיין לא קולטת. אני נאבקת בכוחות אחרונים שלא יעשו לי את זה, שלא יפתחו, שלא יספרו את כל השקרים.
שאני מספרת לעצמי כל הזמן. ולסביבה. עד שהם הפכו כמעט לאמת. או לפחות למציאות חלופית.
ואין לי זמן לאשפוז עכשיו. זה סוף י"ב. בגרויות ומתכונות כל הזמן. פרידה מהבצפר, חברים. מהכל.
אומרים שאני קורסת. אבל אני לא רואה את זה. אני מתפקדת. אני בסדר.
אז מה אם לא אכלתי שבוע? או לפחות, צומות של 24 שעות. אני מתפקדת. אז הכל בסדר. (או שלא?)
ואני חשבתי שאני כבר בסדר. שאין לי הפרעה. שאני לא חולה.
כנראה שלא.

(ונתנו לי היום מלא אינפורמציה. שעוד אינלי מושג מה אני עושה איתה. בעיקר מבולבלת. ורק יודעת שלא רוצה אשפוז.)
 

only12

New member
אוף...

זה עצוב לשמוע כי זה מזכיר לי את עצמי...
התקופה של סיום התיכון צריכה להיות שמחה. צריך ליהנות מהפרידה, מהסיומות של הכל..לחשוב על התחלות חדשות.
אני מקווה שהמצב לא יגיע לכדי אשפוז, אבל זה תלוי במצב שאת נמצאת בו ואני לא רוצה לקבוע. אני חושבת שאת צריכה לעשות הכל כדי להחזיק מעמד בתקופה הזאת אבל כן להשקיע משאבים בטיפול. כי בלעדיו לא יישאר לך כלום.
ואני יודעת שאת משקרת לעצמך, ואם יש משהו שלמדתי מהשנים האלה- שתפקוד אף פעם לא יכול ללמד באמת על התהפוכות שבנפש. זה בסדר שאת מתפקדת אבל לא המדד היחיד.
את צריכה לרצות להבריא...לרצות לפתוח בתהליך.

קשה לי לעזור יותר מזה כי המקרה שלך מרגיש לי כמו מראה...מראה למצב שלי לפעמים.
 

מייפלס

New member
תראי ... אהממממ ...

לפני כמה ימים ... אתמול בעצם ... הייתי בחוץ והרגשתי צורך לשירותים ... דחוף ... זה היה קורה לי בעבר המון ובד"כ היה ... זה היה מסתיים בצורה מאוד לא נעימה ... הייתי חוזרת איך שהוא , בדרך כלל ברגל , הביתה ומתקלחת ... זורקת או מחליפה את הבגדים שהתלכלכו ...

אני רציתי לרוץ אתמול להוסטל כדי להתפנות ... עצרתי את עצמי מלרוץ ... הייתי לחוצה אבל הכרחתי את עצמי ללכת בשקט ולהירגע כי אם לא זה שוב היה מסתיים בצורה מביכה ובבגדים מלוכלכים ומקלחת ...
הגוף שלי הגיב בהתאם ... קצת מחה אבל העיניין הסתיים בשלום ולא קרה כלום !
ולמה זה ?
כי שיניתי דפוסי התנהגות ומחשבה ולא שידרתי לגוף שלי וגם לא לעצמי שאני נלחצת ומפחדת שזה יסתיים בצורה הלא נעימה ...


מה אני רוצה להגיד בזה ?
תתמודדי ותעשי את הדבר הנכון , כי את יודעת מה נכון ורוצה להגיע לשם ... אל תתני ללימודים להיות לך תירוץ ללא לאכול ...
תאכלי כמו שצריך - נכון ובריא ... ותתמקדי בהחלטה שלך - אני אוכלת והכל בסדר ( לא אני אוכלת ואחרי זה אני מנסה לא להקיא ... זה שלילי וזה כן עלול להזמין את הדפוס המוכר הזה ... ) או משהו כזה בסיגנון ... מה שמתאים לך ... נכון זה לא קסם של רגע וזו עבודה עצמית ... אבל אם תתמקדי בזה באמת ובעיקר בזה ... למרות שהגוף ירצה להגיב איך שהוא כבר מורגל ויודע ... זה יעבוד ודי מהר תתחילי לחוות את השינויים החיוביים ...
 
תראי.....אמממממ... (ט')

לא מבינה מאיפה החוצפה שלך להיות שיפוטית פה (ובכלל בפורום)
ההודעה הזו בהחלט(!!!) לא במקום
מה ניסית להעביר? שאת מחרבנת במכנסיים? סליחה על הבוטות (אבל את פתחת את הדלת הזו לפני הרבה מאוד זמן) אבל מקום לשטוף את הצרכים שלך אולי תנסי להבין שמצבך לא מאיר פנים ואת חייבת לעזור לעצמך לפני שאת חושבת שיש לך כלים לתת עבור האחר.
את בוטה בהודעות שלך, את כלל אינך חושבת מה המילים שלך עלולות לגרום לאחר, ההודעות שלך חסרות תוכן (במקרים הטובים במקרים האחרים הם פשוט לא מחוברים למציאות ולציר הזמן והכתוב שאת מנסה להשיל את מילותייך)
צר לי עדי, מתיש ולא נעים לקרוא אותך אבל את כמו תאונת רכבת אדירה ואי אפשר להסיר את המבט ממך- את מבינה מה זה אומר? קוראים אותך אבל לא באמת מנסים להקשיב ולהבין
תראי את ההודעות שלך וצימצום התגובות (אם בכלל הן עולות פה על הכתב) ואת הרצון שלך להמשיך להשמיע את עצמך בכול מחיר הכולל דריסת האחר ופגיע בו וכן השפלה שלך את עצמך
צר לי עדי,
את חייבת להשלים עם המצב ולנסות לטפל בעצמך
ולאור ההודעות האלימות שלך- אם הייתי יודעת היכן את גרה בהחלט לא הייתי דורכת בהוסטל שלך
כול טוב
 

jellybelly1

New member
הודעות אלימות?

האלימות והבוטות כאן היא מצדך.
מייפלס כתבה מהמקום הכי נקי וטוב שבה, כמו תמיד
שיתפה מהניסיון שלה ולא השפילה אף אחד.
הציעה לנוגה דבר מאוד ברור - לאכול ולא לצפות שהיא תרגיש צורך להקיא כי לפעמים הציפייה גוררת לחץ שלפעמים מכשיל מראש ולא נותן סיכויים לתרחיש אחר להתממש

מייפלס תאהבי את עצמך מאוד
 
כן אלימות

לא אשתלח בך ולא במייפלס ולא באף אחד אחר
זה לא השרשור הנכון
וכן יש הרבה תוכן אלים מצידה
אין בעיה לפתוח שרשור נוסף כדי להשתלח אחת בשניה
 
אני?

כי אני מנסה בכח לא להכנס לדיונים כאלה, בגללם אני נשארת מאחורי הקלעים לאחרונה. (אולי, בעצם, זו החלטה לא נכונה).
 
מסכימה.

תמיד יהיו בפורום דברים פחות נוחים או נעימים.
השאלה אם הם נמצאים בשוליים או תופסים את מרכז הבמה קשורה בכמות הגולשות שבוחרות לכתוב פה בצורה אחרת.
את האווירה של הפורום קובע הרוב. ואם נותנים לתופעות שוליות לנהל אותו בכך שעוברים אל מאחורי הקלעים, הן הופכות למה שקובע את הטון.
בעיני זה בהחלט חבל.
 

מייפלס

New member
אהמממממ ... וואו , איזה תיק שאת סוחבת על הגב

שלך בנוגע אלי , כבר כמה זמן ?!

חבל על העצבים שלך ... תעברי הלאה ותתעלמי ממני ואל תקראי אותי ...
 

פאנדורה

New member
האמת שאני מסכימה עם הדעות שלך באופן עקרוני

וחושבת שההגדרה של תאונת רכבת היא טובה.
בכל זאת ההודעה שלך קצת מוגזמת בעיקר כי זו דווקא הודעה לא מהסוג ההזוי הרגיל...
בקיצור, גם את האמת צריך לדעת מתי להגיד וכנראה גם איך...
 
את יודעת מה-

המשפט החזק ביותר ממה שכתבת הוא "...לא משנה כמה אני מנסה..."
אחד המשפטים המשמעותיים בעיני כי זה אומר שלא הרמת ידיים למרות כול הקשיים.
המשפט הזה מכיל בחובו הרבה עוצמה ופיכחות למה שקורה לך ומראה עשייה רבה לכיוון של החלמה
נכון שזה תהליך ארוך, סזיפי ומיגע
אבל הוא תהליך שאמור להוביל אותך מנקודה א' לנקודה ב' שהיא הרבה יותר חזקה ממה שאת מרגישה או נצאת עכשיו
עם כול הקושי והכאב שאת מתארת את גם אומרת שאת פה להילם על עצמך ועבורך
אולי הדרך שאת בוחרת לצעוד בה לא נכונה לך כרגע וצריך לחשוב אלו פתרונות וכלים יעזרו לך לצלוח במלחמה על השפיות והעתיד שלך
את לא צריכה לעשות את התהליך לבד- זה תלוי אך ורק בך
אבל את יכולה, כי מזמן יכולת להרים ידיים ולהכנע למצב
ואת לא, את לא מוכנה לחפור לעצמך קבר את היום מנסה לסלול לעצמך דרך חיים אחרת
את חזקה ועוצמתית הרבה יותר מכפי שאת אומרת ומרגישה תאחזי בזה
 

נוגה 1234

New member
..

קודם כל, תודה. וסורי שאני עונה רק עכשיו (בגרות, ואז המחשב החליט לא לעבוד..)
אני לא רואה שום צעדים בכיוון של החלמה. כל מה שאני עושה, זה לחזור על הדפוסי התנהגות של סוף שנה שעברה, עם שיכלולים ושיפורים (ולא לכיוון הטוב..), בידיעה לאן זה הוביל אותי שנה שעברה.
אפילו בטיפול אני משקרת. לא מסוגלת להוריד תמסיכות. מרגישה צורך להעמיד פנים.
כל מה שאני עושה זה לשקר ולהגיד לכולם כמה שהכל בסדר, כשבתכלס זה כ"כ לא.
שנה שעברה, באופן שאני מגיבה כרגע למתכונות, הגבתי לבגרויות. ומזה הכל התחיל. ככה שאני לא רוצה לחשוב אפילו לאן זה יגיע השנה.
ואני מנסה. אבל יש מן משולש, שתמיד אחד מהתנאים מתקיים. או שאני לא אוכלת. או שאני מקיאה. או שאני פוגעת.
וברוב המקרים, אנשים לא רואים כלום. עד כדי כך אני טובה בהעמדת פנים, בלשקר.
ואני לא מסוגלת לשתף אחרים, כי אני מפחדת שאז יראו אותי רק באור הזה. רק באור החולה. אז אני לא נותנת לאפחד להכנס. ושוב, אני נשארת עם זה. לבד.
 
למעלה