......
קודם כל, סורי שרק עכשיו אני עונה.. כל אתמול המחשב לא עבד..
אני לא חושבת שהרעידות זה מחסור באוכל. זה סתם היה מוזר. וזה נעלם. אז זה לא כזה ביג דיל (חוץ מהעובדה הפשוטה שאפחד לא יודע על זה. כי אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה בטח סתם היה בראש שלי.).
אני לא חושבת שזה טוב שהמטפל מוותר לי. להיפך, באיזשהו מקום, כן רציתי שיעמוד על שלו, אפילו אם זה אומר להעיף אותי. רציתי שיהיה גבול (אולי?) ושפעם אחת, הגבול ישאר גבול, בלי שאחצה אותו או אשנה אותו. ובכלל, הגבול לא היה קשור לאוכל, על זה המטפל אפילו לא יודע. זה היה קשור לפגיעה. כל הזמן חשבתי שזה בסדר, שאם זה מה שמקנה לי תתפקוד, ושכולם בחוץ חושבים שהכל בסדר, אז אם אני לא מספרת לאפחד, אם זה נשאר אצלי, אז הכל בסדר. ולפני כמה זמן.. הבנתי שלא. הבנתי את זה בערך כשאמא ראתה כמה חתכים. ושאלה. ובאותו רגע--. נגמרו לי המילים. יצאו תירוצים עלובים של לא רוצה להראות לך, מה את לא מאמינה למילה שלי, וכו'. לא באמת עבד. ואז הבנתי--. שכנראה לא הכל בסדר.
(ואתמול היה משהו שלא היה עד עכשיו. של אחרי כמה ימים בלי לאכול כמעט.. היה מן בולמוס (?) לא יודעת איך להגדיר את זה. כי אני לא נוגעת במתוקים. אבל אכלתי יותר מהרגיל. ושנאתי את עצמי. והחזקתי את עצמי מלפגוע. ולהקיא. אז החלטתי שבכמה ימים הקרובים, אפצה על זה בלא לאכול. במילא יש בגרויות ומתכונות, אז בכלל אינלי למה לנסות בכלל.)
