.(ט?)
(סליחה על ההיעלמות. בגרויות, מתכונות ושות' לא עושים טוב לאנשים.)
ניסיתי. באמת שניסיתי. רק לא משנה כמה שאני מנסה, כל שנה אני מגיעה לאותו מקום, אם לא יותר גרוע.
לפני שנה, בדיוק בתקופה הזו הכל התחיל.
ולא משנה כמה אני מנסה, כל הזמן יש לי דה ז'ה וואים, והדבר הכי מתסכל זה להרגיש שלא התקדמתי.
כי כן, מצד אחד, אני חיה, אני מופיעה, אני עושה דברים שגורמים לי להרגיש חיה.
אבל מצד שני, אני כ"כ מתה מבפנים. כי מה שמאפשר לי תתפקוד הזה זה הרס עצמי.
הזמן היחיד שאני אוהבת את עצמי זה כשאני לא אוכלת. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אז, כשאני מסתכלת על המראה, אני רואה אפילו בטיפה מישהי רזה יותר. למרות שרואה עוד כמה יש לי לרדת..
המתכונות ובגרויות נותנים לגיטימציה ללא לאכול. אני לא מסוגלת לאכול בלי להקיא כשאני לחוצה, והחלטתי שלהקיא לא בא בחשבון.
לפני המתכונת האחרונה, כבר פיזית הרגשתי לא טוב. חולשה וזה, לקחתי מים, וראיתי שהידיים שלי קצת רועדות כזה. אינלי מושג מה זה היה, אבל זה היה מפחיד.
ואני ממשיכה לפגוע בעצמי. כל פעם הפסיכולוג מציב גבול אדום, וכל פעם אני חוצה אותו. וכל פעם הוא מוותר.
הלפגוע זה מה שנותן לי תתפקוד. אינלי מושג איך, אבל אני מסוגלת לפגוע, להתפרק, ואז לשים חיוך, ועד שמישהו לא ראה את היד שלי, אפחד לא ידע. אז מאז אני הולכת עם שרוולים ארוכים. לא רוצה שידעו, לא רוצה שיראו אותי ככה. וזו רק ההתחלה של התקופה הזו. (אימהלה)
(סליחה על ההיעלמות. בגרויות, מתכונות ושות' לא עושים טוב לאנשים.)
ניסיתי. באמת שניסיתי. רק לא משנה כמה שאני מנסה, כל שנה אני מגיעה לאותו מקום, אם לא יותר גרוע.
לפני שנה, בדיוק בתקופה הזו הכל התחיל.
ולא משנה כמה אני מנסה, כל הזמן יש לי דה ז'ה וואים, והדבר הכי מתסכל זה להרגיש שלא התקדמתי.
כי כן, מצד אחד, אני חיה, אני מופיעה, אני עושה דברים שגורמים לי להרגיש חיה.
אבל מצד שני, אני כ"כ מתה מבפנים. כי מה שמאפשר לי תתפקוד הזה זה הרס עצמי.
הזמן היחיד שאני אוהבת את עצמי זה כשאני לא אוכלת. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אז, כשאני מסתכלת על המראה, אני רואה אפילו בטיפה מישהי רזה יותר. למרות שרואה עוד כמה יש לי לרדת..
המתכונות ובגרויות נותנים לגיטימציה ללא לאכול. אני לא מסוגלת לאכול בלי להקיא כשאני לחוצה, והחלטתי שלהקיא לא בא בחשבון.
לפני המתכונת האחרונה, כבר פיזית הרגשתי לא טוב. חולשה וזה, לקחתי מים, וראיתי שהידיים שלי קצת רועדות כזה. אינלי מושג מה זה היה, אבל זה היה מפחיד.
ואני ממשיכה לפגוע בעצמי. כל פעם הפסיכולוג מציב גבול אדום, וכל פעם אני חוצה אותו. וכל פעם הוא מוותר.
הלפגוע זה מה שנותן לי תתפקוד. אינלי מושג איך, אבל אני מסוגלת לפגוע, להתפרק, ואז לשים חיוך, ועד שמישהו לא ראה את היד שלי, אפחד לא ידע. אז מאז אני הולכת עם שרוולים ארוכים. לא רוצה שידעו, לא רוצה שיראו אותי ככה. וזו רק ההתחלה של התקופה הזו. (אימהלה)
