......(ט)
הלכתי בסוף. צעד לא חכם. התפרקתי. שם מול כולם. לא יכולתי להפסיק לבכות. בשיעורים,זה היה קל להסתיר. פשוט להוריד תראש, לבהות בשולחן, או בקיר, או במה שביניהם. ואז, אחרי ראו שאני בוכה. ואפחד לא קלט. באו החברות והתחילו לדבר איתי כמו כל יום. ואז, באמצע המשפט קלטו שפשוט זולגות לי דמעות. שתים שמו לב. אבל גם זה לא עזר. כי חוץ מאחת, אף אחד לא נשאר. הייתי צריכה שיהיו איתי בטקס, שפשוט הייתי במצב של לבכות בלי יכולת להפסיק. אבל לא יכולתי לבקש שישארו. וכאב לי. כי רק עוד יותר הרגשתי לבד. אומרים שהזמן מרפא. זה שקר. אתמול, בפעם הראשונה האבא הביולוגי שלו שמע תסיפור מהחבר הכי טוב שלו, על איך הוא מת. ואני עדיין יכולה לשמוע תזעקות שלו. תבכי שלו. אומרים שהזמן מרפא. פעם, אחרי שהוא מת, ושאלתי את סבתא מה יהיה כשאני או אח שלי נהיה בצבא, מה אם אנחנו גם נמות, היא אמרה לי שעד שאנחנו נהייה בצבא לא יהיו עוד מלחמות. ואני--. באמת האמנתי.
נשארתי היום לבד. אפילו כשראו, לא היה אכפת. שקלתי אם ללכת ולדבר עם אחת המורות שיש לי איתה קשר טוב. ולא הלכתי. לא יכולתי. פחדתי לספר. פחדתי לפתוח.
אני מפחדת שאם אספר על הצד שבי שקשה לו, יראו רק את זה. לא רוצה שיראו אותי ככה. לא רוצה שיזכרו אותי ככה. ואז, לא תהיה סיבה לחברות להיות איתי. לא רוצה להדאיג משפחה, כי גם ככה קשה להם. וקצת מפחדת להתאכזב.
ובקשר ללצרוח בתוך כרית... מאז שאני קטנה, קצת אחרי שהוא נהרג, קצת אחרי שאמא חלתה, למדתי אפילו את הבכי לעשות בלי קול. למדתי לצרוח, בלי קול. רק בשביל שלא ישמעו. רק בשביל שלא ירגישו. אז אפילו עכשיו, אפילו היום, אני פשוט מפחדת שמישהו ישמע.
ובגלל שיש כרגע בבית אנשים, אין לי יכולת לקחת כמה קוביות קרח ובאמת לנסות את זה, כי הם יושבים בסלון ובמטבח ואני מפחדת שמישהו ישים לב למה שקורה איתי פה בחדר.
ואני לא מסוגלת לשתף את ההורים. שנה שעברה, בתקופה הזו, כשהפסיכיאטרית סיפרה להם על הפגיעה ועל האובדנות (אז היה) ועל ההקאות, אני הכחשתי הכל. אני לא מסוגלת להם לתת להכנס, לדעת באמת מה קורה איתי. מאז שאני קטנה, מאז שאמא חלתה, אני הרגשתי תצורך להגן עליה. אני לא מסוגלת לתת לעצמי להיות הפגיעה מולה. ועכשיו, עוד כמה ימים, עם הפסיכולוג, יש סיכוי שהוא יעיף אותי בגלל הפגיעה. ותהיתי. וחשבתי. אם לספר לה. אבל החלטתי שלא, כי אז זה יכריח אותי להודות שפוגעת.
(ופגעתי. ופוגעת. ואני לא מסוגלת לתפקד כרגע. מצד אחד, הייתי רוצה מישהו שיהיה איתי עכשיו. מצד שני, אני פשוט רוצה להיות לבד.)
