אני לא מסוגלת אפילו לשקול את זה (אולי ט')
(וקודם כל, תודה)
אני אפילו יותר ממתנגדת לאשפוז. כי נכון לכרגע לפחות, אני לא באמת מסוכנת לעצמי. באותה מידה שאני הורסת את עצמי, אני גם בונה את עצמי, כל יום מחדש. נכון, אני פוגעת, מקיאה, לפעמים לא אוכלת. אבל אני מציירת, שרה, מנגנת, ואלו הדברים שמחזיקים אותי בחיים. זה מה ששווה לי לחיות למענו. ואם לא יהיה לי את זה--.
וגם נכון לכרגע, זה אפילו לא ישים. כי יש בגרויות. ומתכונות. ומסיבת סיום.
וזה משהו שאני יודעת שיהיה לי קשה. התקופה הזאת. ואפילו קצת מפחדת. כי שנה שעברה, הגעתי לזה הכי סבבה שאפשר (מבחינתי) ויצאתי מהתקופה ההיא מפורקת. אז אני מעדיפה לא לחשוב מה יכול לקרות עכשיו..
והיה לי פעם מקום שבו יכולתי להוריד תמסיכות. עם מטפלת שבאמת ידעה מה קורה. אבל מהרגע שזה הסתבך ל"הפרעת אכילה", להגדרתה, היא לא רצתה לקחת על זה אחריות. ואני רוצה לחזור אליה. מתוך ידיעה שזה קריטי בשבילי שיהיה לי תמקום הזה. אבל לפי מה שהבנתי מימנה, עד שלא אסיים עם ההפרעת אכילה, לא אוכל לחזור אליה.
(לעזאזל, ויום זיכרון. טקס. משפחה. לראות תמונות. אלבומים ישנים. סיפורים. לראות את סבתא בוכה. לא רוצה. ואיך אני אמורה לא לפגוע (?).)
(וחשבתי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי אפילו. אבל ששלושה ימים, עד הטקס, עד המפגש עם כל המשפחה, כל הדודים ששנים לא רואים. לא לאכול. רציתי. לפחות בהיום נכשלתי. כאילו.. הקאתי. שוב. אבל אכלתי. שמנה שמנה שמנה. חשבתי שאולי זה ימנע ממני מלפגוע. מה חשבתי לעצמי בכלל. )
