בסרט שראיתי אתמול
(את יודעת איזה? הוא היה לא קשור לנושא בעליל, ובכלל, מהנה מאד) דברים קרו בזוגות; היתה הפעם הראשונה שאותה לא ידעת להעריך כי היא היתה רק בפני עצמה. והיתה הפעם השניה. בפעם השניה את יושבת ומבינה עד כמה הראשונה היתה משמעותית, ואת כל מה שאת מרגישה את מרגישה יותר: אם זאת שמחה, עצב או פשוט ההרגשה הזאת, של "הי, היינו כאן כבר פעם, וזה מוכר". חשבתי עלייך - לא רק כי דיברנו תוך כדי - בגלל שככה אני חושבת שמזהים טראומה: בדיעבד. קורה משהו שמזכיר אותה ופתאום את מבינה, ברגע, עד כמה האירוע הזה שינה את חייך ואת התפיסה שלך את הדברים. אני חושבת שזה מה שקורה לך עכשיו (קרה?). את מזהה את כובדו של הדבר איתו את מתמודדת ובצדק, כי השבוע הזה לא היה יכול שלא להזכיר לך אותו.
אני חושבת, גם, שהרצון לשקט הוא לגיטימי ומובן, והרצון לא להיות הוא התוצאה שלו. קצת כמו להגיד "אני רוצה למות" כשבעצם את רוצה להפסיק להתמודד עם המציאות היומיומית שלך - מה שהטראומה השאירה - ולא להפסיק לחוות את כל הדברים היפים והמעניינים שיש לעולם להציע (ויש לו). אני חושבת שאת צריכה לקחת את הרצון לימים שלא קיימים ולהביא אותו לטיפול כדי לעבד את הסיבה שבגללה היית מעדיפה שלא להיות. לדבר, לחשוב, לדעת מה שלומך, כשאנשים דואגים לך - כל זה עושה אותך קיימת ואת מה שאת מרגישה לקיים. אם זה כואב מדי או מפחיד מדי או גם וגם, הטיפול הוא המקום לדברים האלה. תחשבי עליהם - ובמיוחד, תרגישי אותם - כשאת מוגנת.
דברים יותר ספציפיים פנים אל מול פנים. בינתיים, אל תלכי יחפה על זכוכיות (גם לא ברמת המטאפורה, טוב?).
אוהבת אותך.
