התקווה שבתוכי
New member
את יודעת, קראתי אותך המון פעמים בימים הללו. התחלתי לכתוב לך ומחקתי, חשבתי שאולי זה לא מתאים מה שיש לי לכתוב. הלכת איתי בימים הללו כמעט לכל מקום, כשאני בראש מנסה לנסח את מה שיש לי לכתוב.
לא באמת הצלחתי ויחד עם זאת חשוב לי לכתוב לך.
המקום הזה, של לפגוע בעצמי כדי ״להראות״ את הכאב ולא לדבר אותו מוכר לי מאוד. מצד שני, את מסתירה ככל יכולתך את הפגיעה הזו, ״רק שאף אחד לא יידע״...
סותר אחד את השני? ממש לא, אני מאמינה שעדיף לך לא לדבר על הכאב, לא להגיד שקשה ומייאש, יחד עם זאת אחרי הפגיעה רגש הבושה והכעס העצמי כל כך מורגשים, שאת פשוט מסתירה את זה.
ייתכן גם שאת פוגעת כי עדיף, או אולי מותר, שיהיה רק כאב גופני?
פגיעה עצמית היא פתרון קצר טווח שלא פותר את הבעייה האמיתית, ואני יודעת שאת מכירה את הנאום הזה בע״פ, ובכל זאת חשוב להדגיש את זה.
את חייבת להכניס את זה לטיפול שלך, כדי למצוא פתרונות להתמודד עם הדברים. זה התפקיד של הטיפול.
ובנימה אישית קצת יותר, גם אני בשבוע האחרון קצת חזרתי למעשים מפעם, זה בסדר זה מותר, החוכמה היא לדעת לקום מחדש ולהתמודד עם העולם.