............................... (ט?)
לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לכתוב.
היום ראינו סרט. בבצפר. נורא. מזעזע. על ילדה שאבא שלה כלא אותה במרתף, קשר אותה, התעלל בה. מגיל שנה עד 13. וכשהיא יוצאת היא לא יודעת לדבר, לתקשר. והראו אותה פוגעת בעצמה. כמעט בדיוק באותה שיטה כמו שלי, בשיטה הישנה שאליה חזרתי בזמן האחרון. וזה היה מזעזע לראות את זה מבחוץ. וזה עשה לי משהו מבפנים, שאני אפילו לא יודעת איך להסביר. ואחר כך, היא עוברת בין משפחות. ולאף אחד לא באמת אכפת מימנה. והיא קצת לומדת לדבר, להגות הברות, לדבר בשפת הסימנים. ואז, שוב מוחצים אותה. שוב רגרסיה. חוזרת לפגוע. לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא רוצה לאכול. מסרבת לאכול. מסרבת לתקשר.
וזה החזיר אותי שנים אחורה. וכמה שזה אבסורדי, אחרי הסרט, הלכתי בדמעות לשירותים. ופגעתי. שוב. אבל אפילו את זה בקושי יכולתי לעשות אחרי הסרט. הייתי מפורקת. זה החזיר אותי לחיות מציאות שכבר לא קיימת יותר. מציאות שהייתי רוצה לברוח מימנה. לשכוח שבכלל קרתה. זה היה לפני שנים. לאמא היה סרטן. אני נהייתי ביישנית קיצונית, ניתקתי קשרים. דיברתי בלחש, גזרתי על עצמי שתיקה. הלכתי לבד במסדרון, מפחדת ליצור קשר עין. וילדה מהכיתה הציקה (התעללה) בי. וסירבתי לספר. זה היה הדבר היחיד שאי פעם יצא מהחדר. וסירבתי להגיד למורה, אפילו ששאלה. ואז היא הסיתה תחברות נגדי. והיה אסור לי לבכות. והיה אסור לי להתפרק. כי אמא דעכה מולי, וסבא נפטר. ופחדתי לראות אותה דועכת, אבל פחדתי ללכת לבצפר, בידיעה שכל רגע אבא יכול להתקשר ולהגיד שאח שלי ואני הולכים לסבתא כי אמא שוב מאושפזת. ומאז כבר גדלתי. והתבגרתי. ונפתחתי. ונהייתי הרבה פחות ביישנית, עד כמעט בכלל שלא. ושנה וחצי אחרי שהיא הפסיקה להתעלל בי, היא שוב הסיתה תחברות נגדי. בזמן שהכי הייתי צריכה אותן. ושוב רגרסיה. ושוב הרגשתי שלאפחד לא אכפת. ואני עדיין זוכרת ששאלתי את החברה הכי טובה שלי, אז, אבל למה אכפת להן רק ממנה? למה הן עושות כל מה שהיא רוצה, מנסות להגן עליה, אבל הן אפילו לא רואות אותי, כאילו אני אוויר.? ואני זוכרת, שנכנסתי לחדר האמבטיה. והתפרקתי. על רצפת חדר האמבטיה התחלתי לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שרציתי למות. הפעם הראשונה שפגעתי בעצמי. והיום שוב הרגשתי שאני חוזרת לאותו מקום. כשנכנסתי לשירותים של בצפר, בכיתי, פגעתי (אבל רק קצת). לא רציתי לצאת משם, לא יכולתי לצאת משם. ושוב חייתי מציאות שכבר לא קיימת, מחדש.
לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לכתוב.
היום ראינו סרט. בבצפר. נורא. מזעזע. על ילדה שאבא שלה כלא אותה במרתף, קשר אותה, התעלל בה. מגיל שנה עד 13. וכשהיא יוצאת היא לא יודעת לדבר, לתקשר. והראו אותה פוגעת בעצמה. כמעט בדיוק באותה שיטה כמו שלי, בשיטה הישנה שאליה חזרתי בזמן האחרון. וזה היה מזעזע לראות את זה מבחוץ. וזה עשה לי משהו מבפנים, שאני אפילו לא יודעת איך להסביר. ואחר כך, היא עוברת בין משפחות. ולאף אחד לא באמת אכפת מימנה. והיא קצת לומדת לדבר, להגות הברות, לדבר בשפת הסימנים. ואז, שוב מוחצים אותה. שוב רגרסיה. חוזרת לפגוע. לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא רוצה לאכול. מסרבת לאכול. מסרבת לתקשר.
וזה החזיר אותי שנים אחורה. וכמה שזה אבסורדי, אחרי הסרט, הלכתי בדמעות לשירותים. ופגעתי. שוב. אבל אפילו את זה בקושי יכולתי לעשות אחרי הסרט. הייתי מפורקת. זה החזיר אותי לחיות מציאות שכבר לא קיימת יותר. מציאות שהייתי רוצה לברוח מימנה. לשכוח שבכלל קרתה. זה היה לפני שנים. לאמא היה סרטן. אני נהייתי ביישנית קיצונית, ניתקתי קשרים. דיברתי בלחש, גזרתי על עצמי שתיקה. הלכתי לבד במסדרון, מפחדת ליצור קשר עין. וילדה מהכיתה הציקה (התעללה) בי. וסירבתי לספר. זה היה הדבר היחיד שאי פעם יצא מהחדר. וסירבתי להגיד למורה, אפילו ששאלה. ואז היא הסיתה תחברות נגדי. והיה אסור לי לבכות. והיה אסור לי להתפרק. כי אמא דעכה מולי, וסבא נפטר. ופחדתי לראות אותה דועכת, אבל פחדתי ללכת לבצפר, בידיעה שכל רגע אבא יכול להתקשר ולהגיד שאח שלי ואני הולכים לסבתא כי אמא שוב מאושפזת. ומאז כבר גדלתי. והתבגרתי. ונפתחתי. ונהייתי הרבה פחות ביישנית, עד כמעט בכלל שלא. ושנה וחצי אחרי שהיא הפסיקה להתעלל בי, היא שוב הסיתה תחברות נגדי. בזמן שהכי הייתי צריכה אותן. ושוב רגרסיה. ושוב הרגשתי שלאפחד לא אכפת. ואני עדיין זוכרת ששאלתי את החברה הכי טובה שלי, אז, אבל למה אכפת להן רק ממנה? למה הן עושות כל מה שהיא רוצה, מנסות להגן עליה, אבל הן אפילו לא רואות אותי, כאילו אני אוויר.? ואני זוכרת, שנכנסתי לחדר האמבטיה. והתפרקתי. על רצפת חדר האמבטיה התחלתי לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שרציתי למות. הפעם הראשונה שפגעתי בעצמי. והיום שוב הרגשתי שאני חוזרת לאותו מקום. כשנכנסתי לשירותים של בצפר, בכיתי, פגעתי (אבל רק קצת). לא רציתי לצאת משם, לא יכולתי לצאת משם. ושוב חייתי מציאות שכבר לא קיימת, מחדש.
