............................... (ט?)

[התקווה שבתוכי]

את יודעת, קראתי אותך המון פעמים בימים הללו. התחלתי לכתוב לך ומחקתי, חשבתי שאולי זה לא מתאים מה שיש לי לכתוב. הלכת איתי בימים הללו כמעט לכל מקום, כשאני בראש מנסה לנסח את מה שיש לי לכתוב.
לא באמת הצלחתי ויחד עם זאת חשוב לי לכתוב לך.

המקום הזה, של לפגוע בעצמי כדי ״להראות״ את הכאב ולא לדבר אותו מוכר לי מאוד. מצד שני, את מסתירה ככל יכולתך את הפגיעה הזו, ״רק שאף אחד לא יידע״...
סותר אחד את השני? ממש לא, אני מאמינה שעדיף לך לא לדבר על הכאב, לא להגיד שקשה ומייאש, יחד עם זאת אחרי הפגיעה רגש הבושה והכעס העצמי כל כך מורגשים, שאת פשוט מסתירה את זה.
ייתכן גם שאת פוגעת כי עדיף, או אולי מותר, שיהיה רק כאב גופני?
פגיעה עצמית היא פתרון קצר טווח שלא פותר את הבעייה האמיתית, ואני יודעת שאת מכירה את הנאום הזה בע״פ, ובכל זאת חשוב להדגיש את זה.
את חייבת להכניס את זה לטיפול שלך, כדי למצוא פתרונות להתמודד עם הדברים. זה התפקיד של הטיפול.

ובנימה אישית קצת יותר, גם אני בשבוע האחרון קצת חזרתי למעשים מפעם, זה בסדר זה מותר, החוכמה היא לדעת לקום מחדש ולהתמודד עם העולם.

 

[נוגה 1234]

.

תודה שכתבת. התגובה שלך חשובה לי. קראתי אותה שוב ושוב.......
אני רוצה להרגיש את הכאב פיזית. זה עוזר לי להרגיש משהו נפשי בגוף. זה כאילו נותן לזה ממשות.... לא יודעת אפילו איך להסביר... אני בטח סתם נשמעת משוגעת.
ואני לא יכולה להגיד על זה למטפלים. כי ההבטחה הראשונית של הטיפול במרכז הזה הייתה בלי פגיעות בכלל. ופעם אחרונה שהפסיכיאטר ראה את הפגיעה (לו הבטחתי תהבטחה, ובגלל זה הוא הכריח אותי להראות לו עד כמה זה חמור). ואז זה היה רק שריטות. רק מהשבוע הקודם יש לי שש צלקות. אני לא יכולה להראות לו את זה.
ואחרי שבשבועיים האחרונים פגעתי כל יום כמה פעמים, הצלחתי יום אחד לא לפגוע. הייתה לי הופעה היום. מתתי מפחד לפני. אבל. עליתי לבמה. והרגשתי חיה. זה עבר מהר מידי.
ובאחד השירים ששרתי, הופיעה המילה חותך. וכל פעם ששרתי את זה, כמו ראיתי את הצלקות, כמו ראיתי את הפלאשבקים שלי חותכת. לפחות זה עבר בשיר. אני מקווה.
ובחודשים האחרונים, ההופעה הזו הייתה המטרה, מטרת העל שלי. ובדרך חזרה, חשבתי על זה שהמטרה הבאה תהיה לטפל בקטע עם האוכל. ובאותה נשימה החלטתי לא לאכול, או כמעט לא לאכול בימים הקרובים.

ובקשר לנימה האישית, אם אני יכולה לשאול לאילו מעשים חזרת, ואיך התמודדת? את לא חייבת לספר, אבל אם תרצי לשתף, אני פה.