אוי אוי אוי...
פשוט אין לי מילים אחרות. גם לי היתה "חברה טובה" שכזו. עד היום לא סלחתי לה באמת ואני לא בקשר איתה בכלל. (אני לא ממליצה על כך, אבל זה המצב). אני מקווה ומאמינה שהאנשים שבאמת אוהבים אותך חושבים עלייך ודואגים לך, רק שהרבה פעמים הם לא יודעים איך לבוא ולומר את זה ולכן הם דבקים ברעיון הטיפשי שהכל חזר למסלולו ו"את כבר בסדר". אני יכולה לנסות להציע לך בזהירות לנסות לדבר עם מי שבאמת קרוב וציפית לעזרתו. (אני למשל לא ציפיתי שדודתי או סבתי ידאגו לנו כי לא היה לנו קשר כזה איתן, אבל כן ציפיתי מאחרים). אני חושבת שהקושי נובע מכך שאנשים אחרים חושבים שאת כבר ילדה גדולה ובטח תגידי אם תצטרכי משהו ולא משכילים להבין שזה מצב של חוסר אונים שמחזיר גם אדם מבוגר ובוגר להיות קצת ילד. האם את חושבת שזאת בכלל אופציה לפנות, נגיד לדודה ולומר שאת זקוקה לה עכשיו? זה קשה, אבל הרבה פעמים אנשים רק מחכים שתצייצי ובגלל שזה לא קורה זה מחזק את האשליה שהכל בסדר. ולעומת זאת אם רק תגידי ישמחו לעזור ואפילו ירגישו הקלה (אולי הדודה והקרובים של אמא בעצמם באבל קשה וחושבים שאתם בסדר וכביכול "שכחתם" כי חזרתם לשיגרה?). אני שמחה שכתבת עוד על עצמך, ואשמח להמשיך לשמוע ולכתוב. שתהיה שבת שלום,שירה.