.ט. שלום פורום יקר.

[בובבבבבבה]

.ט. שלום פורום יקר.

אבדתי את אמא שלי לפני 4 חודשים. היא חלתה בסרטן ונפטרה תוך שנה. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה המשפחה אצלנו הייתה כ"כ רגועה מדהימה ממש אין צעקות מריבות בין ההורים הכל בדרך יפה ברוגע ושלווה. עוברת אני תקופה קשה. מאוד מכל הבחינות. . וכעט ממש בשבועיים האחרונים אני מרגישה את החיסרון מרחף בבית רע, מר, עצוב, מה אתן עושות שעולה בפניכם כזה מצב?

 

[Darkmatter]

היי בובה! ../images/Emo13.gif

בובבבבבבה יקרה (הקפדתי על כל הב'-תים!!!

), מצטערת מאוד מאוד לשמוע על אובדנך הטרי.

זה קשה מאוד לאבד אמא שכן אמא היא חלק גדול מהמשפחה והרבה פעמים מחזיקה ושומרת על שלוות הבית ושדברים יעברו על מי מנוחות. כמו שסיפרת, זה בהחלט נראה שזה היה ככה אצלך. מצד שני, מכיוון שעבר מעט זמן, אני חושבת שזה נורמלי שיש אווירה קצת לא נעימה ועצובה בבית. זה קשה לכולם. וכמובן, גם לך. כמו בכל אובדן, הכאב מציף ומרגישים שמשהו חסר מבפנים. ובמיוחד שמדובר באמא. שהיא מקור כל הכח והאהבה. אממ... אני מנסה לחשוב מה לייעץ לך.. אני חושבת שעם הזמן דברים ייעשו קלים יותר. והמשפחה תדע יותר איך להתמודד עם הדברים. בינתיים, תני לעצמך לכאוב. זה טבעי וזה מובן. אולי גם תעשי דברים כדי להיזכר בה, אם את מרגישה שאת ממש מתגעגעת אליה? כמו למשל: יומן, אלבום תמונות וכו'... ותמיד, חשוב לדבר עם חברות קרובות, לנסות לדבר עם המשפחה. כל הדברים האלו עוזרים. ממלאים את החלל הריק וגורמים לכך שמרגישים קצת פחות לבד. ודבר אחרון, יש לך אותנו מעכשיו!!

אנחנו באמת נבין אותך. ואם את מרגישה לבד, מרגישה רע, רוצה לדבר, רוצה לשאול, כל דבר- אנחנו פה!

(יש פה גם נשים קצת יותר בוגרות ומנוסות ממני... תסמכי עליהן!

) אה, את רוצה אולי לספר בת כמה את? אולי לספר עוד כמה דברים על אמא? על המשפחה? איך הם מתמודדים עם כל זה?..

קבלי

ענקי!

 

[בובבבבבבה]

כותבת בים של דמעות.

אני בת 17 יש לי אח בן 20 ותאומות בנות 3 וחצי... יש פעמים שאני מדברת עם אבא אבל דיייי כולם (חברות ידידים) חושבים ש4 חודשים זה הרבה ואומרים שמספיק לרחם על עצמי לקחת את עצמי בידיים אם הן היו מאבדות מה שאבדתי הם לא היו מדברות בצורה כזאת. את לא מתארת לעצמך כמה רגש הייתה בהודעה שלך כמה תשומת לב וחום הדבר שהכי חסר מאמא.

 

[Darkmatter]

שלום מותק...

תאומות בת 3 וחצי?! יווו זה נשמע כ"כ כיפי!! אההמממ. כן, יש כזה קטע עם חברות, ידידים, שהם לא באמת מצליחים להבין. אחרי הכל, הם לא חוו את זה בעצמם. גם אני מרגישה המון פעמים שלא משנה מה אני אגיד, החברות לא באמת יצליחו להבין אותי. למרות שהחברות הבאמת באמת טובות מנסות להבין וזה משהו גדול בפני עצמו. אני חושבת שזה גם תלוי בבגרות ובראייה של החיים. ואני באמת לא מבינה איך הם אמרו לך דבר כזה. 4 חודשים זה באמת לא הרבה זמן. יש בזה משהו באמת מעליב. אחרי הכל, שוב, הם לא חוו את זה. אז איך הם עוד יכולים להגיד דבר שכזה?! וואי, אני ממש מבינה אותך בעניין התשומת לב והחום. נראה לי שזה דבר שחסר הרבה פעמים לכל בנות הפורום הזה. וקשה להתמודד עם חוסר הרגישות וחוסר ההבנה של אנשים. אין מישהי/ מישהו שאת מרגישה שאת יכולה ממש לדבר איתו על זה ושהיא/הוא גם באמת תבין/יבין אותך?.. ושוב, אני פה. אני מבינה. וגם כל הבנות הפורום שכרגע ישנות כנראה... ואת עכשיו לא לבד.

אגב, אמור להיות מפגש פורום בקרוב. אם את מעוניינת, אני אשמע שתבואי. (אני עדיין לא הייתי במפגש ומקווה לבוא...). אני בת 19, אגב. ככה שאנחנו די קרובות בגיל.

זהו, לילה טוב!

 

[בובבבבבבה]

האמת שאני מאוד

מעונינת להגיע למפגש תעדכן על זה בקרוב. . בקיצר אין לי למי לשפוך את הלב אני כבר לא מענינת את הסביבה שלי אמרתי הם חושבים שהכל נגמר וזהו. .

 

[עודליל]

הי חמודה מאוד התרגשתי לקרוא כל

מה שכתבת, אכן עבר מעט מאוד זמן ואני חושבת שמגיע לך להתאבל על האובדן. מי עוזר לך מהמשפחה הקרובה, אני מתארת לעצמי שאת ממלאת עכשיו תפקיד חדש בטיפול בתאומות ובבודאי עוד תפקידים בבית. את יכולה תמיד לשפוך כאן את הלב כולנו עוברות את אותו הדבר וכולנו מכירות באמת מה זה לחיות בלי אמא. יש כאן בנות יותר ותיקות באובדן שלהם ויותר חדשות. ואני מקווה שנצליח לחזק אותך ולתת לך מקום אמיתי להביע את העצב וצער שלך ובהחלט מותר לך לעשות את זה.

 

[בובבבבבבה]

כמה טוב שיש את הפורם הזה.

ולדעת שסוף סוף יש למי לשפוך את הלב אני ממש לא בקשר עם המשפחה של אמא שלי הם עשו קטעים מסריחים ופגעו בי אולי מתוך דאגה כמובן אבל תמיד לפני שעושים משהו מתוך דאגה צריך לחשוב אם יהיה לזה השלכות חיוביות ומעודדות. וזה לא מה שקרה בקיצר עם המשפחה של אמא בקושי יש לי קשר ובכלל עם המשפחה של אבא שלא נדבר אני לא מחבבת שם אף אחד ולא סומכת.

 

[Darkmatter]

היי...

קודם כל, אני חייבת לציין שהשגיאות כתיב העילגות שעשיתי אתמול בערב ממש שיעשעו אותי עכשיו. אני מקווה שגם אותך.

יאאא יהיה ממש כיף אם תבואי למפגש! סקאלי, את כבר יודעת מתי בערך זה יקרה? בקשר לחברות, לפי מה שהבנתי את קצת מתרחקת מהן עכשיו, לא? אני מבינה שכתוצאה מחוסר ההבנה שלהן, את מרגישה כעס עליהן, ואפילו בצדק. אבל אני לא חושבת שזה טוב להתרחק. זה רק מכביד עוד יותר. את לא חושבת? ואז גם החברות מתחילות לחשוב דברים מטופשים. אחרי הכל, הן באמת לא מבינות. לא באשמתן אפילו. אבל ככה זה. אז תנסי אולי במקום זה- להתקרב. אם תנסי להתקרב ולהסביר להן איך את מרגישה, בצורה שגם הן יוכלו להבין, אז אולי גם הן יתקרבו. ואז גם לא תרגישי מנותקת וכועסת על חברות וגם תיצרי הבנה גדולה יותר. מה את אומרת? בקשר למשפחה, אולי הם מבינים, אבל באמת לא יודעים איך להתייחס. אני גם מכירה את זה מעצמי. לפעמים הדברים שהם אומרים, אעפ"י שהם בכוונה טובה לגמרי, יכולים ממש לדכא. אבל צריך לזכור שהם לא עושים את זה בשביל לפגוע. המצב באמת לא פשוט. זה כ"כ מובן הרגשת הלבד הזאת ושאף אחד לא מבין. אני באמת מנסה לחשוב מה להגיד לך כדי להצליח לחמם את ליבך...

אני מקווה שהצלחתי.

את מוזמנת לכתוב פה מתי שאת רוצה. אנחנו לא נגיד משפטים מטופשים (למרות שלפעמים נפלטים לי כאלו... זה לא בשליטתי... סורי..)! הנה עוד

 

[איחוד האחת]

שלום בובה

צר לי על אובדנך הטרי

חברותי כבר כתבו לך את הדברים ורק רוצה להוסיף שאיש לא יכול לחוש את מה שאת חשה אפילו לא אנחנו שעברנו זאת... אפשר להבין, אפשר להזדהות, אבל איש איש וכאבו הפרטי, תחושותיו והרגשותיו. לכל אחד יש את ההתמודדות שלו לדברים וכך גם באובדן. כל אחד הוא אדם בפני עצמו על כל המשתמע מכך, והאובדן שלך אינו זהה לאובדן של אחר... לכן, הרשי לעצמך להתאבל לפי ההרגשה והצורך שלך, והכי חשוב, עבדי את האבל היום כשהוא טרי, ותני לו מקום כדי שלא יופיע בשלבים מאוחרים יותר ויפריע בחייך. לאבל יש מקום והוא עובדה מצערת בחייך כיום, אבל הוא חלק ממך וכדי לחזור לאזון שלך, עלייך לעבור את התהליך ולהתמודד עם הדברים. ההחלמה היא משהו אישי, וכדי להתגבר על האבל עלייך לעבור דרכו לצערי הרב... ואם בא לך אז גם מותר לך לרחם על עצמך... ואנחנו כאן בשבילך...

 

[סְקָאלִי]

ברוכה הבאה, בובה! ../images/Emo140.gif

סילחי לי שבניגוד לדארקי, לא כתבתי את כל ה ב' ... משתתפת בצערך על מותה של אימך

את כה צעירה, והספקתן מעט מידי ביחד ... קראתי מה שכתבת בהשמך על אנשים שאומרים לך שעבר כבר מספיק זמן ושעליך לחזור לעצמך. בדר"כ אינני נוהגת להתנסח בחריפות, אבל הפעם תרשי לי - זה פשוט שטויות! לא לחינם קבעה הדת היהודית את המועדים שבעה, 30 ושנת אבל. האובדן עדיין כל טרי, ברור שאת כואבת! אבל זר כנראה לא יבין זאת. ומבחינה זו הגעת למקום המתאים - כאן תמצאי בנות שיועות ומרגישות מה עובר עליך, כי הן עברו זאת בעצמן. את שואלת מה לעשות כשעולים הקשיים, ועיצה שאולי תישמע לך פאראדוכסאלית - אני מציעה לתת לעצמך להיות קצת עם הקושי והכאב - זה חלק מההתאבלות, מתהליך עיבוד האבל, וזה חלק חיוני. עכשיו זה בדיוק הזמן לכאוב. לא צריך להדחיק את הכאב - כי אז הוא "ירים את הראש" במקומות אחרים ובהזדמנויות אחרות בחיים שפחות תצפי לו ... עצם ההבנה שאת עוברת משהו נורמאלי, טבעי, יכול להקל עליך ועל הרגשות שלא מוכרים לך. זה אולי ישמע לך מוזר עכשיו, אבל הזמן עושה את שלו. השנה הראשונה היא הקשה ביותר. הצער לא הולך לשומקום אחר כך, אבל הוא לובש צורות אחרות, ומוצא את דרכו להשתלב בחיים. את מאוד מוזמנת להישאר עימנו, הרשי לעצמך להישען עלינו ולהיעזר בנו.

 

[בובבבבבבה]

זה מה שאני אעשה.

יש לי אתכן ובאמת שאני לא יודעת באיזה דרך להודות שיש את הפורום הזה.

 

[אשבל1]

היי בובל'ה

הייתי בת 17 כאשר אימי נפטרה, כמוך, זה היה לפני 20 שנה, לי בניגוד לך לא הייתה הרבה משפחה וגם לא אב. אני מאוד מזדהה עם הקושי שלך והזלתי איתך דימעה , אינני יכולה מניסיוני להמליץ לך לבחור אם לעבור את זה לבד או עם מישהו קרוב, לשתף וכו', אני בחרתי אז לעבור את זה ממש לבד ועד היום קשה לי למרות שיש לי בעל ושלושה ילדים מקסימים. הכי חשוב שאת נשמעת לי בחורה חזקה, עם כוחות, עם הבנה למצבך ולסביבה ואת תמשיכי לחיות את חייך יחד עם תחושת העצב שלא מרפה עדיין ותצליחי בזכות זה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם

 

[בובבבבבבה]

תודה רבה רבה

רק חבל שצריך לתקשר בנסיבה כזאת.

 

[חייכנית ואופטימית]

בובונת...

משתתפת בצערך על האובדן הכ"כ טרי... אני גם איבדתי את אמא שלי בגיל הנעורים (17), ממש בתחילת י"ב... מכיון שידעתי שהשנה הזאת כ"כ חשובה וקריטית לעתיד שלי, נאלצתי לשים את ההתמודדות בצד ולהתרכז בלימודים... עם הזמן התמודדתי עם האבל "במנות קטנות" כי היה קשה להתמודד בבת אחת, אבל באיזשהו מקום היה לי יותר קל, כי האבל כבר לא היה כ"כ טרי... כמו שהבנות האחרות אמרו, קחי את כל הזמן שאת צריכה בשביל להתאבל ואח"כ הזמן כבר יעשה את שלו. התחושות אמנם לעולם לא יעזבו אותך לגמרי, אבל הן בהחלט יהיו פחות עוצמתיות ואת תמצאי מקום להכניס גם אושר ושמחה לחייך...

גדול ואנחנו כאן בשבילך...

 

[בובבבבבבה]

ושוב תודה.

על קבלת הפנים של כולכן אתן מקסימות. איזה מזל שיש לי אתכן

 

[hartuvim]

כמה כאב לב...

אוי אוי אוי!!!! בא לי לצרוח. אני כ"כ יכולה להבין אותך. אני איבדתי את אמא בגיל 16 (עם אח ואחות שגם הם היו בגיל ההתבגרות) וגם אני קיבלתי את המסר המזוויע שצריך להמשיך הלאה (אבל עכשיו!) ולהתגבר ולא לרחם על עצמי. אני מצטרפת לסקאלי: זה כן הזמן להתאבל, זה בדיוק הזמן לרחם על עצמך, זה הזמן להתקשות לחזור לשיגרה גם אם עושים את זה בפועל. אני חושבת שאני דוגמא טובה למה שסקאלי סיפרה על כך שהכאב יוצא החוצה בדרכים משלו כשלא נותנים לו מקום בזמן. אני הלכתי לטיפול רק אחרי 5-6 שנים של סבל וכאב מודחק ואני לא ממליצה על זה בכלל. אני חשה מהכתיבה שלך את הכוחות שיש לך (גם להגיע ולכתוב כאן זה כוח) ואני מאמינה שאפשר וכדאי להתאבל, לכאוב לכעוס, להתגעגע ולהרגיש כל רגש שיש לך ושלא תתני לאף אחד לשלול את זה ממך! גם כך ההתבגרות מהירה אחרי מותה של אמא, גם כך המשפחה משתנה, גם כך מאבדים כל כך הרבה, שאין שום סיבה שתאבדי גם את הזכות הכי בסיסית- להתאבל על כך האובדנים האלה. גם אני מצטרפת לבנות שהזמינו אותך להשאר ולקבל כאן חום ואהבה ואת התמיכה שכולנו כ"כ צריכות. באהבה, שירה.

 

[בובבבבבבה]

אין בפי מילים.

כ"כ מרגש לדעת שאת לא לבד במיוחד שאיבדת את אמא ובמיוחד שיש לך בעיה אחרת שהיא בפני עצמה שמוסיפה לכאב ומקשה על התגברות. ובנוסף שאת לבד ואף אחד פשוט אף אחד לא איתך בדיוק מתי שאת צריכה אותו הוא מחליט לתפוס מרחק אחרי שעברת איתו כמעט את השנתיים האלה מהטוב ועד הרע ואם זאת החברה "הטובה" שנראה לה שאת בסדר ושאת לא צריכה עזרה בשום מובן. ושיש לה חבר וזהו יום ולילה היא איתו והמשפחה של אמא שכ"כ אהבת זרקה אותנו שהיית ככ קשורה אליהם הדודה שהייתה אמא שניה שלי וכיום אני לא שומעת מימנה כלל ושבועות אני לא רואה את הפרצוף שלה.

 

[gal-or]

תשמעי,

הכי חשוב זה להתאבל ולא לשים לב לכל מה שאומרים לך.... או. קי.? בינינו? אנשים לא יודעים איך זה לטפל באחים הקטנים שלך.... עדי

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo32.gif טוב לראות אותך, עדי ../images/Emo24.gif

 

[כנפיים לבנות]

שלום לך...

מה שלומך