אם אני אגיד שאני לא יכולה יותר, מי יאמין [ט']
גם היא לא תאמין יותר.
הקול שלה. דיברתי אתה הבוקר כדי להחליט מה לעשות, לא מרגישה את התרופה הזומבית בכלל. לא מרגישה יותר טוב.
היה לי יום שהתחיל רע, נמשך נחמד ועכשיו שוב רע. ובאמצע בולמוסים, והגוף מתחנן שאפסיק, כל כמה דקות רצה לשירותים (כי מה שאני אוכלת בבולמוסים זה משהו שמכיל חומר משלשל, סליחה על התיאור). כאבי בטן איומים וגזים שגורמים לי לא לרצות לחיות יותר.
ודווקא כן רציתי לחיות מקודם, רציתי אפילו לנסוע לים מהמקום שהייתי בו, שהוא מקום טריגרי בפני עצמו. לא עשיתי את זה כי לא היה לי אומץ, כי יש לי המון עבודה, וכי רע לי בגוף ובנשמה.
לא הצליחו לבדוק אותי הבוקר (כמה מפתיע) והפנו אותי למרפאה בבי"ח, שהתור לשם עוד שלושה חודשים וחצי, אפילו קצת יותר מזה. הזוי זו לא מילה. בינתיים תסבלי, מותק, למה לא.
מחר עוד בדיקה פולשנית מגעילה ומפחידה. נמאס לי כבר. נמאס לי להתמודד עם כל זה לבד.
אני רוצה את הרופאה שלי. אני רוצה שהיא תאמין לי, יותר מהכול. רוצה שהיא תגיד לי דברים טובים ויפים כמו שהיא אומרת.
היא לא תוכל לראות אותי בשני הקרוב וכבר מעכשיו רע לי בגלל זה. אני נוסעת לאותו בית חולים ביום שני, למחלקה של המחלה החדשה שאובחנה לי. כל כך רוצה לשתף אותה באיך יהיה לי. וברביעי הבא שיש לי תור אליה אני אצטרך נורא למהר, כי יש לי טיפול רפואי חשוב במקום רחוק אחה"צ ואני כבר היסטרית מזה.
אני לא רוצה להתקיים בגוף הזה, אני לא רוצה להתקיים בכלל. כבד לי כל כך לסחוב אותי. מכוער לי לסחוב אותי. אני מפילה את הכול לכולם כל הזמן. לא מצליחה לעבור כשמפנים לי מקום כי זה תמיד מקום קטן מדיי ואני תמיד ענקית מדיי. הכול משפשף וכואב, דפיקות לב חזקות נורא ופחד וגועל, באמת, זה מגעיל, זה לא אסתטי, אני בקושי נושמת, כבד, כבד ואין לי אוויר כבר.
ומה אני בסך הכול רוצה? חיבוק מרגיע. שיגידו לי דברים טובים. שיאמינו לי, ובי. שאני אאמין. שלא אפחד כל כך לגדול, להתבגר, להחלים. שאאמין שזה אפשרי אפילו בשבילי. שאלמד ליהנות מדברים ולא להסתיר.
איך בדיוק אני אמורה להחזיק מעמד עד לרביעי הבא? איך אני עוברת את הלילה הזה? איך אני אעבור את הבדיקה מחר? איך אעבור את סוף השבוע? איך ארגיש ביום שני במרפאה החדשה של המחלה החדשה? איך אוכל לעבור את זה בלי לספר לה, בלי לשתף אותה? בלי העיניים החומלות האלה, הרכות, המטביעות? בלי הישיבה הרכונה הזאת, בלי המילים המלטפות, בלי החיבוק? איך??????????????
אם רק הייתי יכולה. אילו יכולתי. אילו יכולתי, הייתי מקיאה את עצמי מתוכי וממשיכה איכשהו הלאה, אבל אני לכודה בתוכי עד שיבוא הקץ, ולהחיש אותו אני עדיין פוחדת. לא יודעת איך להפריד את עצמי מעצמי. לפעמים זה קורה באופן טבעי (דיסוציאציה) וגם זה מפחיד.
ושוב פנטזיות על בתי חולים ועל מה שאגרום לעצמי ומה שייגרם לי בלי שאעשה כלום כביכול, עלק פסיבית, אבל אוכלת בצורה שלגמרי תחסל את הגוף שלי במוקדם או במאוחר.
אני נשאבת לפנטזיות האלה כמו לתוך שדה פרחי פרג, צונחת, יודעת מה זה יעשה לי, יודעת שאני שוקעת בתרדמת, מחייכת כי בהתחלה זה נעים, אחר כך מנסה להתעורר ולא מצליחה, נבהלת, מנסה להתאפס על עצמי, נכשלת ואז מבינה שמאוחר מדיי, וזה מפחיד, כל כך מפחיד. רק ההתחלה, כמו הביס הכפייתי הראשון, מתוקה ונעימה, אבל אחר כך אני בתוכי כמו יציקת בטון ולא מסוגלת להפסיק את מעגל האימה והרשע הזה. אני מתעללת בי, כמו הסטירות שאחי היה מחטיף לי עם הידיים של עצמי ונהנה מאוד לצחוק מזה ככה.
אני רוצה שהיא תחזיק אותי פיזית ותמנע ממני לפגוע בעצמי, אבל אי אפשר ואין שום כוח בעולם הזה ושום אדם בעולם הזה שיכול, ולי אין כוח, אין לי יותר כוחות. ואני פחדנית מדיי. בסוף כבר לא יאמינו לי, אז אולי כדאי לשתוק. אבל ביום שבו אני אשתוק אני אהיה מסוכנת יותר לעצמי.