טריגר

טריגר

אני הולכת למות קצת, כדי לא למות הרבה.
חוזרת לתרופה שפעם הפילה אותי ועשתה אותי זומבי.
לפחות עד שתהיה ההתייעצות עם הפרופ'.
לא יכולה לשאת את הכאב, את החרדה, את חוסר התוחלת הקיומית שלי.
היום כל כך דגדג לי לקחת את כל מה שקיבלתי. אחד. ואולי עוד אחד. ואולי עוד.
לנוח. לנוח. הכאב הזה בלתי אפשרי, בלתי נתפס, הוא אכזרי, הוא תולש לי את הקרביים.
אני לא עומדת בשחזורים. אני לא רוצה למות עד הסוף, אני רק רוצה לישון, לא להרגיש, ומצדי למות עד הסוף גם.
אני לא יכולה לאבד אותה. כל הזמן מרגישה שמשהו רע עומד לקרות, למרות ששום דבר רע לא באמת קורה ואני יודעת שהכול בראש שלי, ואולי דווקא זה מה שמתסכל אותי כל כך, השדים הם בתוכי, בתוך הגוף, בתוך הנפש, זה יותר מדיי להתמודד, כל זה. זה יותר מדיי. העולם הזה גדול עליי, אני לא יכולה להכיל.
אז עוד מעט אקח את הכדור המופלא הזה וארדם... אלוהים יודע לכמה זמן. ורק שלא אתפתה לקחת יותר, כי ההשלכות עלולות להיות לא טובות.
אני כל כך פוחדת...
 


 
תודה לכן, אתן מקסימות ומחזקות אותי (ט)

לקחתי רק חצי כמות ממה שהיא נתנה לי כי אני פוחדת שלא אצליח להתעורר מחר מוקדם.
אני מקווה שלא אקום מחר בכלל. אני רק תופסת מקום עלוב בעולם הזה. ניפצתי בטעות ספל קפה בחדר שלה, כזאת מגושמת. עד שכבר נרגעתי מהתקף הבכי, התחלתי אחד חדש. התחננתי שתגיד שהיא לא כועסת, שהיא סולחת, הבטחתי שאפצה אותה ואקנה לה ספל חדש, אמרה לי שזה בכלל לא שלה, זה של אחות אחת ממחלקה אחרת. התחננתי שלא תעזוב אותי, שלא תכעס עליי, רציתי לפצוע את עצמי, להרוג את עצמי כי ניפצתי לה בטעות ספל מזוין וכל הקפה נשפך על הרצפה. איזו קלאמזי מסורבלת אני, אלוהים, איך קורים לי הדברים האלה. איך. איך. הבחור שהיה אחריי הלך לקרוא למנקה והתייפחתי שם ובמקום שהיא תטפל בו הם יצאו מהחדר, נתנו למנקה לעבוד, אחרי שסיים (כמה דקות) הם נכנסו לחדר והמנקה שאל אותי למה אני בוכה ככה ושאל אותי אם אני רוצה שהוא יבוא לשבת לבכות יחד אתי, וזה הצחיק אותי, אבל לא הפסקתי לבכות. והרופאה מהחדר הסמוך יצאה (היא טיפלה בי לפני כמה שנים, מכירה אותי טוב) ולא הבינה למה אני בוכה ככה. לא יכולתי לדבר, רק אמרתי ששברתי לה ספל והצבעתי על הדלת של החדר שלה. היא נכנסה אליה (בעצם זה היה כשהמנקה עדיין היה בחדר והרופאה והמטופל עמדו בדלת) והרופאה שלי אמרה לה ששברתי בטעות ספל, אז הרופאה של פעם עשתה פרצוף תמה והרופאה שלי אמרה לה "אנחנו לא במצב טוב עכשיו, אנחנו לא מרגישים טוב" וזה מצא חן בעיניי שהיא דיברה בלשון רבים וההתייחסות הרכה שלה... והרופאה של פעם הביאה לי מים קרים וזה היה טוב. אחר כך הרופאה שלי יצאה עם הבחור מהחדר והתחננתי שוב שתסלח לי והבטחתי שאקנה לה חדש ושתגיד לי שהיא לא כועסת עליי... אלוהים, איזה יצור פתטי בראת... אני שונאת את עצמי כל כך. לא יכולה לשאת את הקיום שלי אפילו שנייה. בהמה מתבלמסת חסרת זכות קיום. עולה לי הכול לגרון. אני רוצה לישון ולא לקום יותר אף פעם. הלוואי שזה יקרה, אני כבר לא מפחדת.
 

Manic Cats

New member
אור

שברת כוס. באמת שזה לא נורא.
זה בסך הכל כוס, יש עוד מיליון כאלה

והטיפול שלה לא תלוי בכוס הזו, גם לא האיכפתיות שלה כלפייך - האמיני לי.
תרגישי טוב!
 

jellybelly1

New member
אור

את זוכרת את התגובות שלך להודעות כאן לפעמים? את מעירה בצדק למי שמייחסת כל מיני תכונות אופי רעות לאכילה שלה
רוצה להזכיר לך לא לעשות את זה בעצמך, כלפי עצמך. עם הבולמוסים שאת בעיקר סובלת מהם ו-5% נהנית ונרגעת ומשככת באמצעותם כאב, את לא בהמה! ולא מאבדת את הזכות לקיום על דבר כזה. את אור המצחיקה והמוכשרת והטובה והעוזרת. שיכולה עוד למצוא המון הנאה מהחיים ושלווה ושקט שעוד יגיעו. (כשקיים גם פוטנציאל תקווה ענקי של ניתוח אבל את בטח לא אוהבת לדבר על זה)
מפריע וכואב לי, למרות שאין בי שום שיפוט, בגלל ההערכה הרבה שלי אלייך והכוחות שאני חשה שיש בך. סוג של הקטנה עצמית מול הרופאה, כאילו אחרת לא תוכלי להישען עליה ולהיעזר בה. צורך להתיילד או להראות כמה את מעורערת ולא יציבה וזקוקה לה. זה כואב לי ממקום אישי שנתמך ברמות האלה באנשי טיפול והתאכזב ואח"כ התביישתי מאוד בעצמי. אני חושבת שאת צריכה לראות את עצמך יותר דרך העיניים של החתולה שלך. גדולה חזקה מעניקה יציבה (לא מפספסת לתת לה אף ארוחה) עם הרבה חום ואהבה לתת גם לעצמך.

(מקווה שלא פגעתי. אין לי מחשבה שלילית אחת כלפייך בראש ומקווה שלא יצא שאחרת)
 
טריגר

אני פאקינג רוצה למות. פוחדת רק קצת. די, מספיק כבר, כואב, צורח, לא יכולה יותר. לישון. למות. לא יודעת מה יותר. אם היא רק הייתה פה עכשיו אתי. גם ככה היא באה לשם היום במיוחד בשבילי ועושה בשבילי כמה שהיא יכולה במסגרת המשרה המאוד מצומקת שלה. אני רוצה לקחת את כל הכדורים שיש לי בבית. אני רוצה שהיא תאמין לי. אם אני אדבר הרבה ולא אעשה היא לא תאמין, אף אחד לא יאמין, זאב זאב, וזה. דווקא רציתי להישאר כאן, אני אנסה למלמל ולא אצליח כי אהיה מעורפלת, פשוט לא יכולתי, סליחה. ואולי זה רעיון לא רע בכלל לתת לעצמי קצת זמן להתאושש קצת מהרעל שהכנסתי לתוכי בהוראת הרופאה, להקהות את הבלתי נסבלות הקיומית שלי, ולכתוב את הסיפור הזה, לכתוב אותו במקום לעשות אותו. זה לא מספיק הירואי, אבל מעולם לא טענתי שאני אמיצה במיוחד. יש לך ייעוד בעולם הזה, אמרו לי היום. גם כן ייעוד. אני את הייעוד שלי הגשמתי עם הטקסטים שכתבתי. עם העזרה למשתקמים בבניית קורות חיים. אמרו לי להתפלל לאימא שלי בשמים שתעזור לי, אבל אני מתביישת ממנה כי אני עומדת לאכזב אותה ביג-טיים, הרי הבטחתי לה שאשמור על עצמי כשנכנסתי להיפרד מהגוויה שלה בפעם האחרונה, והנה, רגליי הולכות וכושלות ואני קורסת לתוך שינה מתוקה, טובה, ואני מקווה שגם נטולת חלומות. סליחה, אימא יקרה שלי. את לא אשמה. אף אחד לא אשם. גם אני לא. העולם הזה פשוט גדול עליי. אני פחדנית, אחרת כבר מזמן... צריכים אותי, זקוקים לי... חוץ מהחתולה שלי שבאמת זקוקה לי ורוצה אותי כל הזמן אין אף אחד... אין מישהו שאין לו תחליף. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהרופאה שלי תעזוב אותי. הכי גרוע שהיא לא אמרה שהיא עוזבת בכלל, זאת אני... זה הקושי בנגישות שלה, בזמינות שלה... זה חוסר הוודאות שלי... זה הקושי להביע את עצמי מילולית כשאני בהתקף חרדה והחשיבה לא קוהרנטית ולא שוטפת תחת השפעת בנזו'. אם רק מישהו היה יכול לעקור אותי מחוץ לעצמי ולהשאיר רק את הקליפה... בעצם עכשיו, כשאני חושבת על זה, מישהו באמת עשה את זה לפני הרבה מאוד שנים, לילה לילה, יום יום, כשעדיין לא יכולתי למחות, וכשגדלתי מספיק שכחתי והוא מת. אני לא מבינה למה אני צריכה שקרים כדי להתקיים. אני לא מבינה למה היא לא מאמינה לי למרות שהיא לא אמרה לי שהיא לא, היא פשוט אמרה שהיא מאמינה לתחושות שלי וזה פגע בי אפילו יותר מאשר הייתה אומרת שלא מאמינה לי בכלל, כי להגיד לי שהיא מאמינה לתחושות שלי זה בעצם להגיד לי שהיא לא מאמינה לסיפור עצמו אלא רק למה שאני מרגישה ביחס אליו, וזה לא שווה, נכון? זה פוגע, ואמרתי לה את זה. אמרתי לה גם הבוקר שאני כמהה לתיקוף. אני לא יודעת איך אנחנו נפתור את הסוגייה הזאת, אבל הייתי רוצה למות בשלווה ותוך ידיעה שהיא מאמינה לי בלב שלם. הבעיה היא שעכשיו גם אם היא תגיד שהיא מאמינה, אני לא אאמין לה שהיא מאמינה, אלא שכנראה הפעלתי מניפולציה מספיק חזקה כדי שהיא תגיד מהשפה ולחוץ את הדברים שאני רוצה לשמוע. היא גם אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אמות. אני חושבת שזה נחמד מצדה, אבל שהיא לא באמת מאמינה לי שאני כן רוצה, כי עובדה, אני מדברת על זה ולא עושה שום דבר. אולי אני צריכה לעשות משהו כדי שיבינו, כדי שיראו, כדי שהיא תראה. אני לא יודעת איך עוד לצרוח את עצמי החוצה מבלי לרצוח את עצמי קודם. רעיונות, מישהו? טוב, עזבו. אני כל כך ריקה. אין שום טעם לקיום הזה. אני לא רוצה משפחה וילדים. לא רוצה יותר כלום. הייתי שמחה לראות עוד פעם את הים, לראות קצת תמונות מהעולם, אבל זה גדול עליי, כל דבר הוא פרויקט. לעצום עיניים. איך אפשר לעצום עיניים. איך כל השנים עצמו עיניים ולא ראו. עכשיו תורי. [לא לדאוג, כאמור, פחדנית מדיי].
 

jellybelly1

New member
היא אמרה לך...

שהיא מאמינה "לתחושות שלך" ולא לעובדות שאת מספרת
ולא נשבר לך האמון בה?
אני הייתי זועמת מאכזבה
את נשמע לי מפנה את הזעם הזה כלפי עצמך כמו מופרעת אכילה טיפוסית נואשת לשמר את הקשר היחיד שיש לך שנותן לך תמיכה (סליחה על הניתוח הפסיכולוגי בחצי שקל)
אני אומרת שאת צריכה לבטא את האכזבה הזאת מולה!
 

jellybelly1

New member
מגיע לה ששברת לה כוס

ב"סליחה אני אקנה לך חדש" הסאבטקסט היה "המזל שלך שלא נשבר לך על הראש"
 
התאכזבתי קשה מאוד ט'

נפגעתי קשה מאוד. ביטאתי את זה מולה. היא הסבירה לי שהיא לא שופטת שיושבת בבית משפט ובוחנת את העובדות ומה שחשוב לה זה להיות אתי עם הרגשות שלי ובלה בלה בלה. זה טריז שעומד בינינו מימי הביניים. ועדיין, היא האדם הכי חשוב לי בעולם אחרי אחותי. אף אחד לא טוב אליי כמוה. אין לי יותר כוח. זה לגמרי שבר לי את הלב ואכזב אותי ורע לי בנשמה. היא גם הציעה, כשסיפרתי לה על הפעם הראשונה שהייתה לי אפיזודה של דהפרסונליזציה שזה לא נובע בהכרח מטראומה, שזה קורה גם מסתם התרגשות נורא גדולה...

והמחליפה שלה, בפעם הראשונה שהלכתי אליה, אמרה לי שדלקות בשתן אצל תינוקות יכולות לנבוע מגורמים נוספים ולא רק מ... וגם זה שבר אותי, והעו"סית שלי צלצלה אליה וביקשה שלא תדבר אליי ככה והתחננתי לפניה בעצמי שלא תגיד לי את הדברים האלה עד שכבר סגרתי קצוות שלא היו סגורים וכנראה כבר לעולם לא יהיו כי זה כואב מדיי וכי אין עם מי להתעמת והיא לא הבינה. ואז נתתי לה לקרוא את הטקסט שכתבתי במיוחד למרכז הסיוע, טקסט שעיבדתי למונולוג שהציגה שחקנית מפורסמת מקסימה ביום עיון למטפלים, את מבינה? לימדו את הטקסט שלי כעדות ביום עיון למטפלים בנפגעות... ואז היא כן האמינה לי או אמרה שהיא כן. אבל הרופאה שלי עוד לא קראה את זה וכל פעם שאני אצלה אני מזכירה לה את זה ומבקשת שתאמין לי ואנחנו לא מגיעות לזה וזה מכאיב לי בטירוף, אז מה, היא העוגן היחיד בחיים שלי, מה אני יכולה לעשות. מציאות נושכת.
 

ל3

New member
אור יקרה

קוראת אותך וקשה לי קשה לי כל כך לכתוב לך את כל מה שאני רוצה לכתוב לך כי היה לי יום עמוס ומעייף עם הפיצי ואני סחוטה פיזית מנטלית וריגשית אבל כן הייתי חייבת לכתוב לך משהו ומקווה שמחר אתאושש ואוכל להגיב יותר- אני מאוד מבינה אותך ובא לי לצעוק לך את זה. גם אני מהצד השני רק רוצה לרזות ולרזות כדי שיראו, שיבחינו שמשהו בי לא בסדר, להעלם בכדי שסוף סוף אולי "להראות" ( כמה פרדוקסלי כמו כל החיים ההזויים האלה). כן חושבת שיש לך זכות קיום בעולם הזה- זכות קיום גדולה ולפני שהפסיכאטרית תתן לך תוקף לאותו זכות קיום, או החתולה או אחותך או השכנה מהרחוב לצורך העניין את צריכה להאמין בזה- את שווה שיהיו לך חיים טובים, מספקים , נטולי סמים כאלה ואחרים בדמות אוכל וכדורים ולמה שלא תהיי שווה וזכאית לחיים שכאלה?
שולחת לך חיבוק ענקי בתקווה שתצלחי את הלילה בשלום יחסי לפחות. דואגת לך וחושבת עלייך ומצטערת שלא יכולה להרחיב למרות שהידיים מבקשות להקליד אך השכל ריק וממאן להיענות לדרישתן
 
תודה לך, תודה לכולן

לא התאפקתי, לקחתי גם את הרבע השני וביחד = חצי. הוריי. עכשיו אפשר לצנוח לתוך ענן ורוד של שינה. לא רוצה להוסיף את התוספת שאני בקושי מתאפקת מלכתוב כאן. תודה תודה.
 

מי אני7

New member


עצוב לקרוא אותך ככה..

והלוואי והיה אפשר לחבק אותך באמת.

איך את הבוקר?
 
אני די בסדר יחסית לאתמול

הכדור אכן מיסך אותי, אבל קמתי שעה לפני הזמן (זה בחיים לא קרה לי כשלקחתי אותו לפני כמה שנים). אמנם הוא האט מאוד את החשיבה שלי, אבל לא הפחית את החרדה בשיט, ומהר מאוד חזרתי לעצבנות. מה שכן, יש קצת פחות רצון למות וזה טוב, אבל זה משתנה בערך כל חמש דקות, אז אין לדעת. עכשיו תקעתי בולמוס שגם עזר קצת למסך אותי. מריבות עם קופת חולים המזורגגת שאני שונאת יותר מיום ליום כי הם מידרדרים יותר ויותר מיום ליום ונותנים ללקוחות שלהם בערך 2% ממה שמגיע להם, שילכו לעזאזל.

לאנשים אכפת ממני, וזה עוזר. אני צריכה לקנות לרופאה שלי ספל, מקווה להספיק לעשות את זה עוד השבוע.

שמתי לב שאני מנסה להתמודד עם כל החיים בבת אחת ואז זה באמת מייאש ובלתי אפשרי ובלתי נסבל, אבל אם אני מצליחה לפרק את הכול לגורמים ממש ראשוניים זה טיפה יותר אפשרי.

אופטימיות זהירה? זעירה? הכול טוב...

המון תודה על התמיכה
 
אני כן דואגת

ולא כי אני חוששת שתהרגי את עצמך היום,
אלא כי הכאב שלך הוא גדול מאוד, והייאוש שלך הוא גדול,
וזה מדאיג שככה את מרגישה.

גם אם אין לי שום דבר לעשות בשביל לעזור,
את הדאגה שלך יש לי,
ולא צריך לעשות בשבילה שום דבר קיצוני יותר.

אני חושבת שחכם לחלק את ההתמודדות לחלקים ולנסות לא להסתכל על כל ההתמודדות ביחד. לשרוד רק את היום רק להיום כל יום.
תקופות מסוימות צריכות לעבור ככה.

שולחת חיבוק.
 
למעלה