טריגר

[אלומת האור]

תודה

 

[אלומת האור]

יש לי חרדה נוראית [טריגר]

אני לא עומדת בדדליינים שלי של ההוצאה לאור ושל הלימודים.
פתאום יש לי חרדה שכל הגוף שלי רועד. לקחתי את התרופה הזומבית ואני פוחדת שלא אצליח לקום בגללה בבוקר (הייתי צריכה, אם כבר, לקחת אותה מוקדם יותר הערב!! איזו שטות עשיתי).
כל היום בולמוסים קשים, כל היום שירותים (טבעי... סליחה).
אני פוחדת כל כך ולא מצליחה להבין בדיוק למה.
הכי פוחדת שהיא תעזוב אותי. כל כך פוחדת מזה, שחושבת על לעזוב בעצמי. אותה. או את החיים האלה. הרי אותה אני לא מסוגלת. וגם את החיים לא.
ואימא, אימא, אני מתגעגעת כל כך לאימא שלי.
והשותפה שלי פתאום נהייתה כל כך נחמדה (תיארתי לעצמי שהחבר-שכן שלי דיבר אתה על מצבי והוא אישר, איזה נשמה הבן אדם הזה).
ומחר בבוקר בדיקה לא קלה. וביום חמישי גם בדיקה לא קלה. ושוב טכנאי של בזק, סאגה שלא נגמרת.
וקופת חולים שמתישה אותי, פשוט מוצצת לי את טיפת הכוח שעוד נשארה לי.
אני רועדת, רועדת, רועדת. דווקא היה לי יום נחמד, אז למה??? למה עכשיו??? אני צריכה לעבוד! וללמוד! ומחר יש לי יום ארוך!!!
אני פוחדת שההוצאה לאור יתקשרו וישאלו מה עם הטקסט ומה אני אגיד להם? בשבוע שעבר התקשרתי אליהם לקבל ארכה וגם עדכנתי אותם על הדרך שיש לנו ספר להיט בדרך, והנה אני לא מצליחה לגמור אותו... הוא כל כך ארוך... והוא מרתק בטירוף, אני חייבת לקרוא כל מילה (אחרים במקצוע הזה ממש לא קוראים כל מילה, דוגמים פה ושם).
אני רוצה שהרופאה שלי תרגיע אותי. ויש לי עוד מה להגיד על זה, אבל אני מפחדת, כולי רועדת פשוט. זה נורא. זה נורא לדעת שמשהו קורה לי בפנים ואני לא יכולה להפסיק אותו כי משהו נדפק לי במוח. אני רוצה את המיסוך הזה של התרופה, שתשפיע כבר. היא תתחיל להשפיע לפנות בוקר, זאת הבעיה. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם, לעזאזל.
אני רוצה שמישהו ירגיע אותי, שילטף לי את הראש ויגיד לי שיהיה בסדר, שיבטיחו לי שלא יעזבו, אבל היא לא הבטיחה שלא תעזוב, היא נורא נזהרת, היא הבטיחה שתעשה הכול כדי להישאר אתי כמה שהיא תוכל, אבל בפועל ההידרדרות הזאת שלי החמירה מאוד עם הקיצוץ במשרה שלה ועוד דברים שקרו במקביל, אבל יש קורלציה ברורה בין שני הדברים הללו.
וכואבת לי הבטן, אני מתה מכל הדברים שאכלתי ושבגללם אני בשירותים כל הלילה (באופן טבעי, ברוך השם).
אני מפחדת, יש לי חרדה ואני לא יודעת איך להרגיע אותה, אותי, מישהו, משהו, הצילו

 

[אלומת האור]

לא משפיעה עליי בכלל התרופה ה"זומבית"

דיברתי עכשיו עם הרופאה שלי והחלטנו לעלות בחזרה למינונים של התרופות הקבועות שלי לפני שהיא הורידה לי את המינונים והתחיל כל הבלגן. אני ממש אשמח אם תחזיקו לי אצבעות. היא לא תוכל לראות אותי לפני רביעי הבא, אני מקווה שלא אקרוס או משהו, כל כך רע לי

 

[אלומת האור]

אם אני אגיד שאני לא יכולה יותר, מי יאמין [ט']

גם היא לא תאמין יותר.
הקול שלה. דיברתי אתה הבוקר כדי להחליט מה לעשות, לא מרגישה את התרופה הזומבית בכלל. לא מרגישה יותר טוב.
היה לי יום שהתחיל רע, נמשך נחמד ועכשיו שוב רע. ובאמצע בולמוסים, והגוף מתחנן שאפסיק, כל כמה דקות רצה לשירותים (כי מה שאני אוכלת בבולמוסים זה משהו שמכיל חומר משלשל, סליחה על התיאור). כאבי בטן איומים וגזים שגורמים לי לא לרצות לחיות יותר.
ודווקא כן רציתי לחיות מקודם, רציתי אפילו לנסוע לים מהמקום שהייתי בו, שהוא מקום טריגרי בפני עצמו. לא עשיתי את זה כי לא היה לי אומץ, כי יש לי המון עבודה, וכי רע לי בגוף ובנשמה.
לא הצליחו לבדוק אותי הבוקר (כמה מפתיע) והפנו אותי למרפאה בבי"ח, שהתור לשם עוד שלושה חודשים וחצי, אפילו קצת יותר מזה. הזוי זו לא מילה. בינתיים תסבלי, מותק, למה לא.
מחר עוד בדיקה פולשנית מגעילה ומפחידה. נמאס לי כבר. נמאס לי להתמודד עם כל זה לבד.
אני רוצה את הרופאה שלי. אני רוצה שהיא תאמין לי, יותר מהכול. רוצה שהיא תגיד לי דברים טובים ויפים כמו שהיא אומרת.
היא לא תוכל לראות אותי בשני הקרוב וכבר מעכשיו רע לי בגלל זה. אני נוסעת לאותו בית חולים ביום שני, למחלקה של המחלה החדשה שאובחנה לי. כל כך רוצה לשתף אותה באיך יהיה לי. וברביעי הבא שיש לי תור אליה אני אצטרך נורא למהר, כי יש לי טיפול רפואי חשוב במקום רחוק אחה"צ ואני כבר היסטרית מזה.
אני לא רוצה להתקיים בגוף הזה, אני לא רוצה להתקיים בכלל. כבד לי כל כך לסחוב אותי. מכוער לי לסחוב אותי. אני מפילה את הכול לכולם כל הזמן. לא מצליחה לעבור כשמפנים לי מקום כי זה תמיד מקום קטן מדיי ואני תמיד ענקית מדיי. הכול משפשף וכואב, דפיקות לב חזקות נורא ופחד וגועל, באמת, זה מגעיל, זה לא אסתטי, אני בקושי נושמת, כבד, כבד ואין לי אוויר כבר.

ומה אני בסך הכול רוצה? חיבוק מרגיע. שיגידו לי דברים טובים. שיאמינו לי, ובי. שאני אאמין. שלא אפחד כל כך לגדול, להתבגר, להחלים. שאאמין שזה אפשרי אפילו בשבילי. שאלמד ליהנות מדברים ולא להסתיר.

איך בדיוק אני אמורה להחזיק מעמד עד לרביעי הבא? איך אני עוברת את הלילה הזה? איך אני אעבור את הבדיקה מחר? איך אעבור את סוף השבוע? איך ארגיש ביום שני במרפאה החדשה של המחלה החדשה? איך אוכל לעבור את זה בלי לספר לה, בלי לשתף אותה? בלי העיניים החומלות האלה, הרכות, המטביעות? בלי הישיבה הרכונה הזאת, בלי המילים המלטפות, בלי החיבוק? איך??????????????

אם רק הייתי יכולה. אילו יכולתי. אילו יכולתי, הייתי מקיאה את עצמי מתוכי וממשיכה איכשהו הלאה, אבל אני לכודה בתוכי עד שיבוא הקץ, ולהחיש אותו אני עדיין פוחדת. לא יודעת איך להפריד את עצמי מעצמי. לפעמים זה קורה באופן טבעי (דיסוציאציה) וגם זה מפחיד.

ושוב פנטזיות על בתי חולים ועל מה שאגרום לעצמי ומה שייגרם לי בלי שאעשה כלום כביכול, עלק פסיבית, אבל אוכלת בצורה שלגמרי תחסל את הגוף שלי במוקדם או במאוחר.

אני נשאבת לפנטזיות האלה כמו לתוך שדה פרחי פרג, צונחת, יודעת מה זה יעשה לי, יודעת שאני שוקעת בתרדמת, מחייכת כי בהתחלה זה נעים, אחר כך מנסה להתעורר ולא מצליחה, נבהלת, מנסה להתאפס על עצמי, נכשלת ואז מבינה שמאוחר מדיי, וזה מפחיד, כל כך מפחיד. רק ההתחלה, כמו הביס הכפייתי הראשון, מתוקה ונעימה, אבל אחר כך אני בתוכי כמו יציקת בטון ולא מסוגלת להפסיק את מעגל האימה והרשע הזה. אני מתעללת בי, כמו הסטירות שאחי היה מחטיף לי עם הידיים של עצמי ונהנה מאוד לצחוק מזה ככה.

אני רוצה שהיא תחזיק אותי פיזית ותמנע ממני לפגוע בעצמי, אבל אי אפשר ואין שום כוח בעולם הזה ושום אדם בעולם הזה שיכול, ולי אין כוח, אין לי יותר כוחות. ואני פחדנית מדיי. בסוף כבר לא יאמינו לי, אז אולי כדאי לשתוק. אבל ביום שבו אני אשתוק אני אהיה מסוכנת יותר לעצמי.

 

[פרח נובל2]

אור

אני קוראת כול הודעה שלך, לא יודעת איך להגיב אליהם...
מקווה שהלילה יעבור אלייך טוב. יש לי הרגשה שאני גם לא אשן הלילה.. את מוזמנת ליצור איתי קשר תמיד!!!
מזכירה לך שאני כאן, מחבקת חיבוק גדול גדול שייתן לך כוחות לפחות ללילה הקשה הזה!

 

[אלומת האור]

כל מילה, כל חיבוק, כל פרח

הכול, רק לא להישאר לבד

 

[אלומת האור]

איך אני ארגע??? (טריגר)

יש לי קול בראש "למות. למות. למות. למות...". אני לא פסיכוטית וזה לא באמת קול, זאת מחשבה, אבל היא מרגישה כל כך אמיתית, כל כך מוחשית, אני רוצה שהיא תלך, שתצא ממני. היא לא כל הזמן אתי, אבל היא אתי הרבה. איך אני אפטר ממנה בלי להיפטר מעצמי??? [לא, אני לא מתכוונת להתאבד, לא הלילה בכל אופן, אבל... זקוקה לשקט... וכשיש שקט המחשבה מתחזקת... לא יכולה כשיש רעש, לא יכולה כשיש שקט, פשוט לא יכולה. עד העונג הבא].

 

[someone343]

אור

לא יכולתי שלעצור ולא לכתוב לך, גם אם לא אמצא מילים
פשוט תדעי שאני קוראת אותך תמיד, ומבינה אותך
מחבקת חזק, אותו חיבוק מרגיע שאולי יצליח להקל קצת על הכל
אל תשתקי, תדברי, תכתבי, כאן כדי להקשיב

יהיה בסדר בלילה

 

[אלומת האור]

תודה, פשוט תודה