אלומת האור
New member
טריגר
עוד לילה של ריצות לשירותים.
אנשים מזמינים אותי להתקשר, לשתף, לעבוד תכנית ביחד, ואני מעדיפה לקבור את עצמי בין שקיות עם דברים מרשרשים, צבעוניים, ריחניים, מלוחים, מתוקים, שמנוניים, איזה ריגוש! רק בשביל זה יצאתי היום לגיחה קצרה מהבית למזג האוויר המהביל, למאורת הסמים שמול הבית שלי - חנות משופעת כל טוב של ממתקים ותחליפי ממתקים ומעדנייה ומאכלים מיוחדים... והכול נגיש כל כך, זמין כל כך וזול... מי צריך סמים אמיתיים כשיש את זה?
אני יורה ובוכה. טוחנת והולכת לישון. קמה וממשיכה לטחון. טוחנת במקום לעבוד. טוחנת במקום לנסוע לפגישה. טוחנת במקום להתמודד עם החיים האלה שקשים לי כל כך. טוחנת כשמעליבים אותי. טוחנת כשנדמה לי שלא ראו אותי. טוחנת מלחץ. טוחנת מכך שאני לא מספיקה. טוחנת מכעס, המון כעס. טוחנת מכך שלא בא לי לפתוח את הבית שלי ולהכניס לכאן שותפה ובחורות פוטנציאליות ולהיות נחמדה ולחייך ולהרשות למישהי לחדור לקודש הקודשים שלי שאני חיה בו מצוין לבדי כבר תשע שנים. לא בא לי. קשה לי. טוחנת כי אין לי כבר כסף, אז מרוב פחד אני טוחנת. ועוד מעט חגורת הגב שלי לא תעלה עליי, גם ככה היא על הקצה לגמרי. ויכאב לי נורא הגב. עוד מעט ויהיה לי קשה להיכנס לרוב הבגדים שלי. קשה לי לסחוב אותי. חם לי. הכול מגעיל אותי. ועד שביקשתי עזרה מאחותי ומגיסי במשהו הם עשו את זה עם כאלו רטינות (אני לא מאשימה אותם, אני מתקשה להחליט), שכבר הצטערתי שביקשתי עזרה. ואין לי מישהו אחר לבקש ממנו עזרה.
והכאבים האלה מעליבים אותי. ההצטמררויות האלה. עוד מעט ואתמכר אליהם, כעונש. למה אני אומרת לעצמי כל הזמן: מגיע לך לסבול, מגיע לך, דברים איומים אני אומרת לי בראש.
אני חייבת להיפטר כבר מהשם הזה. חייבת למצוא זמן ללכת למשרד הפנים ולהעיף את השם שנולדתי אתו ולהשאיר רק את השם אור. אני לא מצליחה להתמודד עם זה. אני רוצה לעשות את זה. כבר שבע שנים אני חולמת לעשות את זה, אבל מרגישה איך הילדה עם השם ההוא צורחת עליי שלא ארצח אותה, ואני לא יודעת מה לעשות אתה, איך להרגיע אותה. ואני לא רוצה למות, באמת שלא, אבל אני לא רואה שום פתרון. אם לא אמצא שותפה אהיה חייבת לנקוט צעדים דרסטיים ואני לא יודעת מה ואיך. ואני לא יכולה לנסוע לפגישה מחר, כי צריכה לבוא אליי בחורה לראות את הדירה וזה בדיוק בשעה של הפגישה, היא לא יכלה להתגמש. ולא נסעתי לבריכה השבוע וגם אין לי מתי.
אני מתביישת בי, בגודל שלי, מרגישה שכולם מסתכלים, נדים לי בראשם ואפילו מצחקקים. אני מרגישה את העיניים שלהם ננעצות בי, איך שאני תופסת מושב וחצי באוטובוס, ואני בכוונה מול העיניים שלהם תוקעת איזו לחמניה עם משהו, שיתפוצצו. ומתביישת בי, מרגישה בהמה ורוצה להפגין את הבהמתיות הזאת כדי להמם אותם, שיסתמו את הפה כבר (לא שמישהו אמר משהו...).
וכל הזמן צריכה לחייך, כי אם אני כל כך שמנה ותופסת מקום ונראית כל כך רע, לפחות תהיי נחמדה, כדי שאם יקרה לך משהו ירצו לעזור לך, כי מי ירצה לעזור לשמנה שנגיד, נופלת ברחוב. הרי זה מצחיק, אנשים ייעצרו, יסתכלו, יצביעו, מי ימשה את ההיפופוטם הזה. לפני כמה שנים נפלתי ברחוב כשהייתי עם האקס שלי. זה היה מאוחר בלילה, בשכונה נידחת. עיקמתי רציני את הרגל, והוא לא הצליח לעזור לי לקום. הוא גבר חסון במיוחד וגבוה, והוא לא הצליח. ומיררתי בבכי באמצע הכביש, ששם נפלתי, ולפחות הוא הגן עליי שלא ידרסו אותי. עד שהגיעה מכונית והנהג יצא עם עוד מישהו מהרכב ושלושתם ניסו להרים אותי ובסוף הצליחו ורציתי למות. פשוט למות. איזו בושה ענקית. אז לפחות צריך לחייך, כדי שאם יקרה משהו כזה חלילה בעתיד יזרקו בכלל לכיוון שלי.
ועוד מעט חג, ועוד מעט יום המוות של אימא שלי, תשע שנים חלפו ככה ביעף.
ורק הריגוש מהאוכל מוציא אותי מהבית, להשיג את הסמים שלי. ורק הבדידות הזאת שאני כופה על עצמי, של תעזבו אותי, סתמו ת'פה, תנו לי להתייחד עם המאהב שלי, עם האוכל. המאהב הזה תוקע בי סכין. זה קצת כמו שאח שלי היה משחק אתי בילדותי, כשהיה לוקח את היד שלי ומרביץ לי בלחיים עם היד שלי, ולא הצלחתי בשום אופן להבין (ילדה בת שנתיים ומשהו בערך) למה אני מרביצה לעצמי. אז אח שלי היקר, היד שלי ממשיכה להרביץ לעצמי, להאביס את עצמי עד מוות, להכניס לתוכי דברים שאני יודעת שהורסים אותי, ואתה אפילו לא יודע. חודשיים אשפוז ואפילו פעם אחת לא טרח להרים לי טלפון, שלא לדבר על ביקור, ואחותי המפגרת סיפרה לו (כל כך כעסתי עליה על כך, יש לה פה גדול אבל כוונות טובות). והילדים החורגים של אחי איחלו לי בהצלחה באשפוז. ילדים מתבגרים, בא לי למות. מה לי ולהם בכלל? אוי אלוהים. מתכווצת לי הבטן וצמרמורות. רע לי ושמן לי וכבד לי, ואין לי את מי להאשים אלא את היד המרביצה של עצמי לעצמי.
ואני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מזה, הרי כלים יש לי. ולא בא לי. כל כך קשה להיגמל מהאכילה הכפייתית. הרבה יותר קל להיגמל מחומרים אחרים שהגוף לא באמת צריך כדי להתקיים, אבל אוכל זה טריקי. ואיזה סי.בי.טי כבר יכול לעזור לי כשאני בעצם יודעת הכול? סליחה על השחצנות, אבל באמת שלא מחדשים לי שום דבר. אני עדיין אופטימית או לפחות רוצה להיות אופטימית וגם זה סוג של אופטימיות, לא?
רע לי בבטן ובלב. אני מרגישה פתטית. הייתי הכי מבוגרת במפגש הפורום, והכי עלובה. אני בת 38 עם מנטליות של נערה בת 16 ובעיות בהתאם. שונאת שקוראים לי ברחוב 'גברת'. איכס, איזו מילה מגעילה. או כשקוראים לי אישה, בברכות ליום ההולדת בפייסבוק כתב לי מישהו שאני אישה מקסימה. הסתובבתי לראות על מי הוא מדבר. אני לא אישה, תעזבו אותי, אז מה אם אני במין נקבה ובגיל מבוגר? אני לא אישה. אני לא רוצה שיגעו בי, אני לא רוצה ילדים, אני לא רוצה זוגיות, אני לא רוצה להיות אישה. אני בחורה. אני פוחדת למות. אלוהים, מה שאני עושה לעצמי פה.
עוד לילה של ריצות לשירותים.
אנשים מזמינים אותי להתקשר, לשתף, לעבוד תכנית ביחד, ואני מעדיפה לקבור את עצמי בין שקיות עם דברים מרשרשים, צבעוניים, ריחניים, מלוחים, מתוקים, שמנוניים, איזה ריגוש! רק בשביל זה יצאתי היום לגיחה קצרה מהבית למזג האוויר המהביל, למאורת הסמים שמול הבית שלי - חנות משופעת כל טוב של ממתקים ותחליפי ממתקים ומעדנייה ומאכלים מיוחדים... והכול נגיש כל כך, זמין כל כך וזול... מי צריך סמים אמיתיים כשיש את זה?
אני יורה ובוכה. טוחנת והולכת לישון. קמה וממשיכה לטחון. טוחנת במקום לעבוד. טוחנת במקום לנסוע לפגישה. טוחנת במקום להתמודד עם החיים האלה שקשים לי כל כך. טוחנת כשמעליבים אותי. טוחנת כשנדמה לי שלא ראו אותי. טוחנת מלחץ. טוחנת מכך שאני לא מספיקה. טוחנת מכעס, המון כעס. טוחנת מכך שלא בא לי לפתוח את הבית שלי ולהכניס לכאן שותפה ובחורות פוטנציאליות ולהיות נחמדה ולחייך ולהרשות למישהי לחדור לקודש הקודשים שלי שאני חיה בו מצוין לבדי כבר תשע שנים. לא בא לי. קשה לי. טוחנת כי אין לי כבר כסף, אז מרוב פחד אני טוחנת. ועוד מעט חגורת הגב שלי לא תעלה עליי, גם ככה היא על הקצה לגמרי. ויכאב לי נורא הגב. עוד מעט ויהיה לי קשה להיכנס לרוב הבגדים שלי. קשה לי לסחוב אותי. חם לי. הכול מגעיל אותי. ועד שביקשתי עזרה מאחותי ומגיסי במשהו הם עשו את זה עם כאלו רטינות (אני לא מאשימה אותם, אני מתקשה להחליט), שכבר הצטערתי שביקשתי עזרה. ואין לי מישהו אחר לבקש ממנו עזרה.
והכאבים האלה מעליבים אותי. ההצטמררויות האלה. עוד מעט ואתמכר אליהם, כעונש. למה אני אומרת לעצמי כל הזמן: מגיע לך לסבול, מגיע לך, דברים איומים אני אומרת לי בראש.
אני חייבת להיפטר כבר מהשם הזה. חייבת למצוא זמן ללכת למשרד הפנים ולהעיף את השם שנולדתי אתו ולהשאיר רק את השם אור. אני לא מצליחה להתמודד עם זה. אני רוצה לעשות את זה. כבר שבע שנים אני חולמת לעשות את זה, אבל מרגישה איך הילדה עם השם ההוא צורחת עליי שלא ארצח אותה, ואני לא יודעת מה לעשות אתה, איך להרגיע אותה. ואני לא רוצה למות, באמת שלא, אבל אני לא רואה שום פתרון. אם לא אמצא שותפה אהיה חייבת לנקוט צעדים דרסטיים ואני לא יודעת מה ואיך. ואני לא יכולה לנסוע לפגישה מחר, כי צריכה לבוא אליי בחורה לראות את הדירה וזה בדיוק בשעה של הפגישה, היא לא יכלה להתגמש. ולא נסעתי לבריכה השבוע וגם אין לי מתי.
אני מתביישת בי, בגודל שלי, מרגישה שכולם מסתכלים, נדים לי בראשם ואפילו מצחקקים. אני מרגישה את העיניים שלהם ננעצות בי, איך שאני תופסת מושב וחצי באוטובוס, ואני בכוונה מול העיניים שלהם תוקעת איזו לחמניה עם משהו, שיתפוצצו. ומתביישת בי, מרגישה בהמה ורוצה להפגין את הבהמתיות הזאת כדי להמם אותם, שיסתמו את הפה כבר (לא שמישהו אמר משהו...).
וכל הזמן צריכה לחייך, כי אם אני כל כך שמנה ותופסת מקום ונראית כל כך רע, לפחות תהיי נחמדה, כדי שאם יקרה לך משהו ירצו לעזור לך, כי מי ירצה לעזור לשמנה שנגיד, נופלת ברחוב. הרי זה מצחיק, אנשים ייעצרו, יסתכלו, יצביעו, מי ימשה את ההיפופוטם הזה. לפני כמה שנים נפלתי ברחוב כשהייתי עם האקס שלי. זה היה מאוחר בלילה, בשכונה נידחת. עיקמתי רציני את הרגל, והוא לא הצליח לעזור לי לקום. הוא גבר חסון במיוחד וגבוה, והוא לא הצליח. ומיררתי בבכי באמצע הכביש, ששם נפלתי, ולפחות הוא הגן עליי שלא ידרסו אותי. עד שהגיעה מכונית והנהג יצא עם עוד מישהו מהרכב ושלושתם ניסו להרים אותי ובסוף הצליחו ורציתי למות. פשוט למות. איזו בושה ענקית. אז לפחות צריך לחייך, כדי שאם יקרה משהו כזה חלילה בעתיד יזרקו בכלל לכיוון שלי.
ועוד מעט חג, ועוד מעט יום המוות של אימא שלי, תשע שנים חלפו ככה ביעף.
ורק הריגוש מהאוכל מוציא אותי מהבית, להשיג את הסמים שלי. ורק הבדידות הזאת שאני כופה על עצמי, של תעזבו אותי, סתמו ת'פה, תנו לי להתייחד עם המאהב שלי, עם האוכל. המאהב הזה תוקע בי סכין. זה קצת כמו שאח שלי היה משחק אתי בילדותי, כשהיה לוקח את היד שלי ומרביץ לי בלחיים עם היד שלי, ולא הצלחתי בשום אופן להבין (ילדה בת שנתיים ומשהו בערך) למה אני מרביצה לעצמי. אז אח שלי היקר, היד שלי ממשיכה להרביץ לעצמי, להאביס את עצמי עד מוות, להכניס לתוכי דברים שאני יודעת שהורסים אותי, ואתה אפילו לא יודע. חודשיים אשפוז ואפילו פעם אחת לא טרח להרים לי טלפון, שלא לדבר על ביקור, ואחותי המפגרת סיפרה לו (כל כך כעסתי עליה על כך, יש לה פה גדול אבל כוונות טובות). והילדים החורגים של אחי איחלו לי בהצלחה באשפוז. ילדים מתבגרים, בא לי למות. מה לי ולהם בכלל? אוי אלוהים. מתכווצת לי הבטן וצמרמורות. רע לי ושמן לי וכבד לי, ואין לי את מי להאשים אלא את היד המרביצה של עצמי לעצמי.
ואני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מזה, הרי כלים יש לי. ולא בא לי. כל כך קשה להיגמל מהאכילה הכפייתית. הרבה יותר קל להיגמל מחומרים אחרים שהגוף לא באמת צריך כדי להתקיים, אבל אוכל זה טריקי. ואיזה סי.בי.טי כבר יכול לעזור לי כשאני בעצם יודעת הכול? סליחה על השחצנות, אבל באמת שלא מחדשים לי שום דבר. אני עדיין אופטימית או לפחות רוצה להיות אופטימית וגם זה סוג של אופטימיות, לא?
רע לי בבטן ובלב. אני מרגישה פתטית. הייתי הכי מבוגרת במפגש הפורום, והכי עלובה. אני בת 38 עם מנטליות של נערה בת 16 ובעיות בהתאם. שונאת שקוראים לי ברחוב 'גברת'. איכס, איזו מילה מגעילה. או כשקוראים לי אישה, בברכות ליום ההולדת בפייסבוק כתב לי מישהו שאני אישה מקסימה. הסתובבתי לראות על מי הוא מדבר. אני לא אישה, תעזבו אותי, אז מה אם אני במין נקבה ובגיל מבוגר? אני לא אישה. אני לא רוצה שיגעו בי, אני לא רוצה ילדים, אני לא רוצה זוגיות, אני לא רוצה להיות אישה. אני בחורה. אני פוחדת למות. אלוהים, מה שאני עושה לעצמי פה.
את פשוט חמודה.
