טריגר
אני תוהה אם האנשים שאנסו אותי חושבים עלי לפעמים בלילות.
אני בתא שירותים, מכוסה כולי במישהי שפותחת את הכפתורים במכנס שלי. אני מסתכלת על הרגליים שלי, וחושבת שזה מדהים איך שאפשר להיות בכל כך הרבה מקומות ובו זמנית גם לא בשומקום מוגדר. אלו אותן רגליים שרק הבוקר לא הצלחתי להוציא מהמיטה כי הייתי בטוחה שאם הלב שלי לא יפסיק לדהור ככה אני אמות. וזה לא מפחיד כי כבר נפרדתי מהכל. הפסקתי לפחד.
כהרגלי אני מנסה להסביר למה מערכות התמיכה הפוטנציאליות שלי הן לא פוטנציאליות בשבילי, כרגיל אני נשארת אילמת מול מילים של מוצלחות ממני כמותכן, ומה שנשאר כדי לנחם אותי הוא האופן הסיזיפי בו אני משקיעה את מירב כוחותי בלמלא את תוכי ברעל ולהוציא מתוכי כל דבר שעשוי להועיל ולהיטיב איתי. אני מתכוונת בכל ליבי להמשיך לחיות בעולם המחריד הזה, אבל הפסקתי לנסות להבין איך לעשות את זה בדרך של הגדולים. [האם לנצח אצטרך להמשיך ככה?] הרגליים הלבנות שלי מול העיניים שלי והחדר הולך ונסגר ומחשיך ומשנה צורה ואני שוב בת עשר ויש לי מספריים ביד, ואני שוב בת שש והנשק שלי הוא פח הזבל. איך זה מרגיש להיות כל כך משמעותי בחיים של מישהו?
אני מדמיינת בראש שלי סיטואציית לוליטה רומנטית שכזו, שבה הסולמייט היקר שלי בוחן חבורה של ילדים מתרוצצים ובוחר אותי מבין כולם, ומסמן אותי בתור זו שהוא יהרוס ויאהב עד מוות. ויש איזו סיבה. כי העור שלי חלק באופן שפדופילים אוהבים או כי יש בי משהו שובה לב, או כי הצחוק שלי מתגלגל או כי אמאבא חינכו אותי תמיד ללכת באותה הדרך הביתה [אל תסטי מהשביל כיפה אדומה]. בסיטואציה מקבילה אני מסתכלת כמו בהארי פוטר ורואה את עצמי הולכת ומצדיעה כמו שלימדו אותי לעשות כשאני נתקלת בדרגה גבוהה משלי, ויכולה להשלים קדימה כל פרט שהולך לקרות משם והלאה, כי אחרי ניתוח מעמיק הגעתי למסקנה שנבחרתי כי השיער שלי לא היה אסוף או כי לא היה עלי נשק (איפה היה הנשק, ומה היה קורה אם הוא כן היה עלי?) או כי אני קטנה מספיק או כי אני לא עושה מספיק רעש כשנועלים אותי בחדרים טחובים וחשוכים. ויש איזו סיבה. היא לא חייבת להיות מובנת לי, אבל חייבת להיות איזו סיבה. כי להיות סתם, במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, סתם, זה בלתי אפשרי לעיכול ואיך אמשיך את החיים שלי עם הידיעה שבאותה מידה זו יכלה להיות מישהי אחרת כי הסמלת יכלה לשים אותי בשמירה באותו זמן? חייבת להיות סיבה. אני מסרבת להיות סתם. ואני מנסה לזהות את המשותף למקרים האלו לפי הרחש שהרגליים שלי משמיעות על הרצפה או החילוף בשעות על השעון שלי. שם הייתי אמורה כבר להבין. או אולי זה הדגדוג של הרוח בשיער שלי או הרגע הזה שבו יש בי זיק של פחד לפני שאני מבינה שזה הולך להיות הקרב שלא אצא ממנו חיה. וכאן צריכות לעלות הכתוביות השחורות בסופו של הסרט, שמספרות איך מתתי. אבל אם זה היה סרט אני הייתי מישהי מיוחדת או memorable או מלאת כריזמה או לפחות יפה. ואם זה היה סרט זה היה טראגי ועצוב עלי, ואם זה היה סרט הייתה איזו קארמה שתעשה איתי חסד ולא תכריח אותי להמשיך לחיות איתם באותו עולם. אבל הינה אני כאן. הינה אני כאן ואף אחד מהאנשים שבחרו בי רנדומלית לחלוטין לא יושב וחושב עלי בלילה, על מה קורה איתי עכשיו והאם אי פעם הצלחתי לצאת מהחדרים הנעולים או לברוח דרך המרפסת הסודית ולקום מהרצפה ולהמשיך בחיים. ואיך בכלל אפשר להמשיך עכשיו? והם לא חושבים כי אם הם היו חושבים זו הייתה איזו הוכחה שזה היה בשבילם משנה ברמה כלשהי, וזה לא, כי הייתי סתם, סתם מישהי שהיה קל להגיע אליה. ואני עדיין על הרצפה, במועדון הבית שלי, כבר אחרי הסקס בשירותים. ואני מסוממת מדי ושיכורה מדי ומורעבת מדי, וכל מה שנשאר לי זה לחשוב על האנשים שאנסו אותי, ולהצטרף אליהם לסיבוב נוסף גם הלילה.
אני לא רוצה עוד סיבוב.
אני תוהה אם האנשים שאנסו אותי חושבים עלי לפעמים בלילות.
אני בתא שירותים, מכוסה כולי במישהי שפותחת את הכפתורים במכנס שלי. אני מסתכלת על הרגליים שלי, וחושבת שזה מדהים איך שאפשר להיות בכל כך הרבה מקומות ובו זמנית גם לא בשומקום מוגדר. אלו אותן רגליים שרק הבוקר לא הצלחתי להוציא מהמיטה כי הייתי בטוחה שאם הלב שלי לא יפסיק לדהור ככה אני אמות. וזה לא מפחיד כי כבר נפרדתי מהכל. הפסקתי לפחד.
כהרגלי אני מנסה להסביר למה מערכות התמיכה הפוטנציאליות שלי הן לא פוטנציאליות בשבילי, כרגיל אני נשארת אילמת מול מילים של מוצלחות ממני כמותכן, ומה שנשאר כדי לנחם אותי הוא האופן הסיזיפי בו אני משקיעה את מירב כוחותי בלמלא את תוכי ברעל ולהוציא מתוכי כל דבר שעשוי להועיל ולהיטיב איתי. אני מתכוונת בכל ליבי להמשיך לחיות בעולם המחריד הזה, אבל הפסקתי לנסות להבין איך לעשות את זה בדרך של הגדולים. [האם לנצח אצטרך להמשיך ככה?] הרגליים הלבנות שלי מול העיניים שלי והחדר הולך ונסגר ומחשיך ומשנה צורה ואני שוב בת עשר ויש לי מספריים ביד, ואני שוב בת שש והנשק שלי הוא פח הזבל. איך זה מרגיש להיות כל כך משמעותי בחיים של מישהו?
אני מדמיינת בראש שלי סיטואציית לוליטה רומנטית שכזו, שבה הסולמייט היקר שלי בוחן חבורה של ילדים מתרוצצים ובוחר אותי מבין כולם, ומסמן אותי בתור זו שהוא יהרוס ויאהב עד מוות. ויש איזו סיבה. כי העור שלי חלק באופן שפדופילים אוהבים או כי יש בי משהו שובה לב, או כי הצחוק שלי מתגלגל או כי אמאבא חינכו אותי תמיד ללכת באותה הדרך הביתה [אל תסטי מהשביל כיפה אדומה]. בסיטואציה מקבילה אני מסתכלת כמו בהארי פוטר ורואה את עצמי הולכת ומצדיעה כמו שלימדו אותי לעשות כשאני נתקלת בדרגה גבוהה משלי, ויכולה להשלים קדימה כל פרט שהולך לקרות משם והלאה, כי אחרי ניתוח מעמיק הגעתי למסקנה שנבחרתי כי השיער שלי לא היה אסוף או כי לא היה עלי נשק (איפה היה הנשק, ומה היה קורה אם הוא כן היה עלי?) או כי אני קטנה מספיק או כי אני לא עושה מספיק רעש כשנועלים אותי בחדרים טחובים וחשוכים. ויש איזו סיבה. היא לא חייבת להיות מובנת לי, אבל חייבת להיות איזו סיבה. כי להיות סתם, במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, סתם, זה בלתי אפשרי לעיכול ואיך אמשיך את החיים שלי עם הידיעה שבאותה מידה זו יכלה להיות מישהי אחרת כי הסמלת יכלה לשים אותי בשמירה באותו זמן? חייבת להיות סיבה. אני מסרבת להיות סתם. ואני מנסה לזהות את המשותף למקרים האלו לפי הרחש שהרגליים שלי משמיעות על הרצפה או החילוף בשעות על השעון שלי. שם הייתי אמורה כבר להבין. או אולי זה הדגדוג של הרוח בשיער שלי או הרגע הזה שבו יש בי זיק של פחד לפני שאני מבינה שזה הולך להיות הקרב שלא אצא ממנו חיה. וכאן צריכות לעלות הכתוביות השחורות בסופו של הסרט, שמספרות איך מתתי. אבל אם זה היה סרט אני הייתי מישהי מיוחדת או memorable או מלאת כריזמה או לפחות יפה. ואם זה היה סרט זה היה טראגי ועצוב עלי, ואם זה היה סרט הייתה איזו קארמה שתעשה איתי חסד ולא תכריח אותי להמשיך לחיות איתם באותו עולם. אבל הינה אני כאן. הינה אני כאן ואף אחד מהאנשים שבחרו בי רנדומלית לחלוטין לא יושב וחושב עלי בלילה, על מה קורה איתי עכשיו והאם אי פעם הצלחתי לצאת מהחדרים הנעולים או לברוח דרך המרפסת הסודית ולקום מהרצפה ולהמשיך בחיים. ואיך בכלל אפשר להמשיך עכשיו? והם לא חושבים כי אם הם היו חושבים זו הייתה איזו הוכחה שזה היה בשבילם משנה ברמה כלשהי, וזה לא, כי הייתי סתם, סתם מישהי שהיה קל להגיע אליה. ואני עדיין על הרצפה, במועדון הבית שלי, כבר אחרי הסקס בשירותים. ואני מסוממת מדי ושיכורה מדי ומורעבת מדי, וכל מה שנשאר לי זה לחשוב על האנשים שאנסו אותי, ולהצטרף אליהם לסיבוב נוסף גם הלילה.
אני לא רוצה עוד סיבוב.